אחדות המציאות: מבט על טוב, רע ומה שביניהם
מהי אחדות והאם היא טובה?
למושג “אחדות” הקשרים רבים: אחדות בעם, אחדות בין ניגודים (טוב ורע) או אחדות בין המינים. במאמר זה נעסוק באחדות כללות המציאות. מהי משמעותה, והאם היא מייצגת מצב חיובי או שלילי?
מהות אחדות המציאות
במובנה הפשוט, אחדות המציאות היא המצב שבו הכל הופך לדבר אחד; אין הבדל בין פרט לפרט, קיימת רק הוויה אחת אחודה. על טיבה של אחדות זו ניתן להתייחס בכמה נקודות מבט:
א. המבט הניטרלי: מעבר לטוב ולרע
לפי גישה זו, האחדות אינה טובה ואינה רעה אלא מציאות שאין בה דבר מלבד הוויה. בעולם של אחדות מוחלטת, המושגים “טוב” ו”רע” אינם קיימים, שכן הם דורשים השוואה בין דבר למשנהו. באחדות כזו אין “אני” ואין “זולת”, אין קיום נפרד ואין מודעות עצמית. כאשר הכל אחד ממש, אין “אני” ואין “אתה”, ולא שום דבר אחר השונה מזולתו.
ב. המבט האופטימי: האחדות כטוב המוחלט
ניתן להתייחס למצב של אחדות גם כאל מצב של “טוב”, מתוך ההבחנה שחיסרון הוא רע.
מנקודת מבט זו, כל דבר שיש בו חיסרון הוא רע, ומציאות שאין בה חיסרון היא טובה. הנפרדות, כל נפרדות באשר היא, נתפסת כרע, משום שבנפרדות יש חיסרון; כל פרט חסר את הדברים האחרים שאינם הוא. לעומת זאת, באחדות לא חסר דבר, ולכן היא טובה. באחדות אין “מישהו אחר” שניתן להיות חסרים כלפיו, כי רק היא לבדה קיימת.
המודעות והחיסרון
מכאן עולה כי אצל אדם המודע לקיומו תמיד יהיה קיים חיסרון כלשהו. לעומת זאת, כאשר האדם אינו מודע לקיומו הנפרד, ניתן לומר שהוא נמצא ב”טוב”, שכן אין לו חוויית חיסרון. כל עוד האדם קיים כישות נפרדת, הוא חווה לפחות חיסרון אחד, ואילו במצב של חוסר מודעות לקיומו העצמי, הוא אינו חסר דבר.
מצד שני, ניתן לומר שמצב זה הוא ניטרלי, מצב שאין בו לא טוב ולא רע.
לכך ניתן לקשור את דברי הגמרא במסכת שבת (קנ”א ע”ב), הדורשת את הפסוק מספר קהלת (י”ב, א’):
“וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר: אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ“.
חז”ל מפרשים “אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה”, כלומר מצב ניטרלי שבו המערכת המוסרית המוכרת לנו של שכר, עונש ובחירה בין טוב לרע, מתבטלת אל מול ההוויה האחת.
