אחדות – מהי אחדות, איך מבינים אותה והאם קיים בה הבדל בין יש לאין?
מהי אחדות? איך להבין מהי אחדות? והאם באחדות אין הבדל בין יש לאין?
אחדות, במובנה הפשוט, היא מציאות אשר בה אין הבדל בין דברים. כאשר המציאות נמצאת במצב של אחדות, אין הבדל בין דבר למשנהו, אלא ישנה רק הוויה אחת אינסופית.
האם זו ישות? האם האחדות היא ישות?
הדבר תלוי למה מתכוונים כשאומרים את המילה “ישות”. בדרך כלל, כשאנשים משתמשים במילה ישות, הם מציירים ברוחם משהו מוגדר שישנם דברים אחרים, השונים ממנו, הקיימים לצידו. אם מתכוונים למילה ישות במובן הזה של דבר מוגדר, אז לא נכון לקרוא לאחדות ישות, שכן באחדות אין הבדל בין דברים, אלא ישנה אחדות אחת, פשוטה ואינסופית, שאין שום דבר נוסף מלבדה.
אך אם למציאות של האחדות, אשר בה יש הוויה אחת אינסופית ואין בה שום הבדלים, אם לאותה אחדות פשוטה, רוצים לקרוא “ישות”, אז כן אפשר לכנות את האחדות במילה זו. עם זאת, אין זו ישות כמו יתר הישויות המוגדרות, אלא זו ישות שאינה מוגדרת, שאין לצידה שום דבר שמגדיר אותה. מכיוון שבדרך כלל המילה ישות היא מילה שאנו משתמשים בה כדי לתאר דברים במציאות, אפשר גם לקחת אותה ולהשאיל אותה כדי לתאר את הוויות האחדות.
מה קורה אם יותר קל לנו להשתמש במילה ישות כדי לחוש ביתר קלות את הממשות של האחדות?
צריך לשים לב שיש בזה עליה וקוץ בה: מצד אחד, זה טוב, כי ככה האחדות לא נשארת מושג מופשט שאינו נוגע ומתחבר אלינו, אלא היא הופכת ממשית עבורנו. מצד שני, קיימת סכנה של הגשמה של האחדות המופשטת. מכיוון שאחדות היא מושג מופשט מאוד, השימוש במילים ממשיות וגשמיות טומן בחובו את הסיכון של הגשמת הרעיון המופשט של האחדות. ניתן להשתמש במילים אלו, אך יש להיזהר מהגשמה ומעיוות הרעיון מטהרתו.
האם יש מודעות באחדות הזאת?
לא. בשביל שתהיה מודעות במציאות מסוימת, מוכרח שיהיה הבדל כלשהו בין דברים. מודעות מתייחסת תמיד למשהו שמגדיר את עצמו כ”אני”, ובשביל שתהיה מודעות חייבות להיות הפרדות; כמו למשל ההפרדה בין החושב, המחשבה והעצמי (הנחשב). על ידי ההפרדות הללו, החושב חושב את עצמו. אבל במקום שאין בו שום הבדל בין דברים, לא ניתן ליצור את ההפרדה הזאת כדי לייצר מודעות, ולכן באחדות פשוטה, שאין בה שום הבדל בין דברים, אין מודעות כלל.
האם באחדות הזאת יש הבדל בין יש לאין?
בהחלט כן. יש הבדל בין יש לאין, או בין נפרדות לאחדות. אלא מה? למציאות יש שני פנים: פן אחד הוא האחדות – ה”אין”, ופן שני הוא היש – ה”נפרדות”. כאשר המציאות היא במצב של אין, זו האחדות; וכאשר המציאות היא במצב של יש, זו הנפרדות. אבל העיקרון היסודי, שיש הבדל בין יש לאין, נשמר תמיד.
לא רק שיש הבדל בין יש לאין ובין אחדות לנפרדות, אלא שהן בכלל מציאויות מנוגדות והופכיות: כשיש אחדות אין נפרדות, וכשיש נפרדות אין אחדות; כשהמציאות היא באין היא לא ביש, וכאשר היא ביש היא חסרה את האין. לכן בהכרח יש הבדל בין יש לאין ובין אחדות לנפרדות.
אז למה נדמה לי שבאחדות הזאת אין הבדל בין יש לאין?
נכון שכאשר אדם חי ומודע לקיומו הוא גם מודע להבדל בין יש ואין, ואילו כאשר הוא לא יודע את עצמו ואת קיומו אז הוא גם בהכרח לא יודע אקטיבי שיש הבדל בין יש לאין; אבל עדיין קיימת האפשרות שהוא ידע שהוא קיים. האפשרות שהוא ידע שהוא קיים לא מתבטלת בזה שהוא אינו יודע כעת, כי אי-ידיעה אינה מבטלת את האפשרות לדעת, והאפשרות לדעת היא עצמה תוצר של ההבדל בין יש לאין.
כאשר אדם לא יודע כלום והוא לא קיים כמשהו שמודע לעצמו, אין שום דבר ואין ידיעה – כולל אין ידיעה שמבדילה בין יש לאין. אלא שהסיבה שהוא נמצא במצב של אין ואחדות, היא דווקא בגלל שיש הבדל בין יש לאין; כי אם אין הבדל בין יש לאין, אפשר היה לומר עליו שהוא יודע באותה מידה בדיוק כמו לומר עליו שהוא לא יודע. אפשר היה לומר עליו שהוא בנפרדות בדיוק באותה מידה שאפשר לומר שהוא באחדות, ואפשר לומר עליו שהוא ביש כמו שאפשר לומר עליו שהוא באין. הרי כאשר אין הבדל, אז אי אפשר להימצא באחדות יותר מאשר בנפרדות, וכן ההפך.
לכן על כורחנו, אדם שנמצא באין, בהכרח שהוא מבדיל בין יש לאין, ובגלל שהוא מבדיל – הוא נמצא באין ולא ביש. וכן מצד המציאות עצמה: אם אין הבדל בין יש לאין, אי אפשר לומר שהמציאות נמצאת במצב של אין; כי אם אין הבדל בין יש לאין, אפשר לומר שהמציאות במצב של יש בדיוק כפי שאפשר לומר שהיא באין.
לכן במציאות של אחדות, במצב של אין, יש הבדל בין יש לאין, בין מודע ללא מודע, ובין אחדות לנפרדות – והאדם נמצא במצב של אחדות, במצב של אין, במצב של “לא יודע”. היכולת להבדיל בין מודע ללא מודע ובין יש לאין מאפשרת לו להיות במצב של או יש או אין, וכאשר הוא ביש הוא לא באין, וכן ההפך – כאשר הוא באין הוא לא ביש.
היכולת הזו גורמת לו להבדיל בין יודע ללא יודע, לכן כאשר הוא יודע הוא לא “לא יודע”, וכן ההפך – כאשר הוא לא יודע הוא חסר את היודע. וכן הדבר בין אחדות לנפרדות: לכן כאשר הוא באחדות הוא לא בנפרדות, וכן ההפך – כאשר הוא בנפרדות הוא לא באחדות, וכאשר הוא באחדות הוא לא בנפרדות.
כלומר, אתה לא יודע בגלל שאתה יודע שיש הבדל בין יש לאין; כי אם היית יודע שאין הבדל, או אם לא היית יודע אם יש הבדל, אז לא היית יכול להימצא במצב של לא יודע – כי אינך יודע שיש הבדל בין יש לאין. לכן, כל “לא יודע” בהכרח מבדיל בין יש לאין.
איך לצייר את האחדות? ומה זה אומר בכלל אחדות?
כדי לצייר זאת, אפשר לדמיין את העולם לפני שנברא – במצב של “בטרם כל יציר נברא”, לפני המפץ הגדול. מה שהיה לפני הבריאה זהו האין, האחדות שאין בה הבדל בין דברים. כל ההבדלים קיימים רק אחרי בריאת העולם, רק אחרי המפץ הגדול.
דרך נוספת לצייר זאת היא באופן סובייקטיבי: לפני שהייתה לאדם מודעות עצמית, לפני שקיבל מודעות עצמית לקיומו, הוא לא ידע להבדיל בין דברים, ואפילו לא ידע שהוא עצמו קיים.
אבל אני תמיד מצייר שאני קיים, אני לא יכול לדמיין שאני לא מודע לעצמי?
האם אתה יכול לדמיין בן אדם בלי שהוא יהיה מודע לעצמו? התשובה היא שכן – כמו שיש כאלה שחושבים שאנשים מתים אינם מודעים לקיומם.
תינוק, יחסית למבוגר, נמצא יותר באין, יותר באחדות, כי כמות הדברים שהתינוק מבדיל ביניהם פחותה בהרבה ממספר הדברים שאדם מבוגר מבדיל ביניהם. מהבחינה הזאת, אפשר לומר שתינוק קרוב יותר לאחדות מאשר מבוגר, מכיוון שהוא רואה פחות הבדלים בין דברים.
עוד דרך לראות את האחדות היא להתחיל למחוק בדמיון את הדברים השונים שיש במציאות: מוחקים את כדור הארץ וכל אשר בו, וכן הלאה וכן הלאה, עד שלא נשאר דבר. ואז בכלום הזה – אין כלום, וממילא אין הבדל בין דברים כי לא קיים דבר. כלום זה כלום, ואין הבדל בין כלום לכלום. לכן בכלום הכול אחד, ואין שום הבדלים.
