פרשת בהעלותך מציעה שני סיפורים שמלמדים, כל אחד מזווית שונה, על היחס הנכון בין רב לתלמיד, בין מורה לתלמיד. הסיפור הראשון עוסק באלדד ומידד, שמתנבאים במחנה מבלי שנקראו לכך במפורש. מכאן לומדים שאין בלעדיות מוחלטת למשה רבנו על התורה, על האמת ועל הקשר עם אלוהים, ושבכוחות עצמם יכולים גם אחרים להגיע להישגים רוחניים דומים.
הסיפור השני עוסק במרים ואהרן, שדיברו נגד משה, ובתגובה אלוהים מבהיר להם עד כמה הם עדיין רחוקים מהשגתו של משה רבנו. סיפור זה מלמד את הצד ההפוך: יש הבדל אמיתי בין דרגות, ולא כל אדם נמצא באותו מקום רוחני כמו מורהו.
מהצירוף של שני הסיפורים עולה תמונה מאוזנת של היחס הנכון בין תלמיד למורה. מצד אחד, אין לראות במורה מונופול בלעדי על האמת, ואין לוותר על החתירה העצמאית להשגה רוחנית. מצד שני, על התלמיד לדעת את מקומו ולהכיר בפער שיש בינו לבין מי שהגיע רחוק ממנו יותר, בלי לזלזל ובלי להשוות את עצמו אליו מתוך יומרה.
