השגחה וחוקי טבע
ישנן שתי פרשיות בתורה שעל פניו אינן נראות קשורות זו לזו, אך חכמינו זיכרונם לברכה קושרים אותן בקשר הדוק. הפרשה האחת היא פרשת מלחמת עמלק, שבה נאמר: “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק” (שמות יז, יא).
הפרשה השנייה היא פרשת נחש הנחושת, שניתן לעם בעקבות מגפת הנחשים הבוערים במדבר, שם נאמר: “וְעָשָׂה אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי” (במדבר כא, ח).
חז”ל במשנה במסכת ראש השנה מעלים תהייה נוקבת לגבי שתי התופעות הללו, ושואלים:
“וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה?
אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל זְמַן שֶׁהָיָּה יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הָיוּ מִתְגַּבְּרִים, וְאִם לָאו – הָיוּ נוֹפְלִים. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ‘עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי’. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם – הָיוּ מִתְרַפְּאִין, וְאִם לָאו – הָיוּ נִמּוֹקִים”.
(משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג, משנה ח)
הרעיון העולה מכאן הוא שבכל התרחשות קיימים שני סוגי גורמים: גורמים חיצוניים וגורמים פנימיים.
הגורם החיצוני בפרשה הראשונה הוא ידיו של משה. לכאורה, המתאם (הקורלציה) והתזמון של המתרחש בשדה הקרב מראים כי ידיו של משה הן הגורם הישיר, בכל פעם שידיו מורמות, עם ישראל מנצח, וכאשר הוא מניח את ידיו, עמלק גובר.
אותו המנגנון בדיוק פועל במגפת נחש הנחושת: כל מי שמביט בנחש הנחושת נשאר חי, וכל מי שאינו מסתכל, מת. למתבונן מן הצד נדמה באופן מובהק כי נחש הנחושת הוא הממית והמחיה, מאחר שקיים קשר קבוע, רציף ועקבי בין ראיית הנחש לבין החיים, ובין היעדר הראייה לבין המוות.
רעיון זה בא לידי ביטוי נרחב בחיי היום-יום שלנו. אנו עדים לתופעות חיצוניות, ונוטים להסיק בטעות שהן-הן הגורמים המחיים ומניעים את הדברים.
נבחן, למשל, את הפצצות חיל האוויר במלחמה. אם בכל פעם שבה מתרחשות הפצצות כבדות של חיל האוויר מגיע בעקבותיהן ניצחון בשדה הקרב, אנו נוטים להסיק באופן ישיר כי הפצצות חיל האוויר הן אלו שמנצחות את המלחמה. אולם, משתי הפרשיות הללו אנו למדים שישנו גורם פנימי ונסתר, ההשגחה האלוהית. היא הגורם האמיתי לניצחון או לאי-ניצחון במערכה, ולא הגורם החיצוני הנראה לעין, שהוא חיל האוויר.
אותו הדבר נכון גם בתחום הכלכלה. אנשים פונים לבנק, לוקחים משכנתא ורוכשים דירה. מנגד, כל מי שהבנק אינו מאשר לו משכנתא, אינו מצליח לרכוש דירה. כתוצאה מכך, נוצרת האשליה הברורה שרכישת הדירה מתאפשרת אך ורק על ידי הבנק ובזכותו. אך עלינו להבין כי מאחורי הקלעים פועל גורם פנימי, יד ההשגחה הנעלמת. היא זו שקובעת באמת אם האדם ירכוש דירה או לא, ולא רק הגורם החיצוני והטכני שהוא הבנק.
דוגמה היסטורית חריפה לכך אנו מוצאים בסיפור המקראי על רחבעם מלך יהודה, בנו של שלמה המלך. לאחר שרחבעם עלה לכס המלוכה, באו אליו נציגי העם והלינו על עול המיסים הכבד שהטיל עליהם אביו, כפי שנאמר: “אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָ” (מלכים א, יב, ד).
רחבעם המלך פנה להתייעץ עם שתי קבוצות: הזקנים והילדים (הילדים אשר גדלו איתו). הזקנים יעצו לו להקל מעל העם, ובכך להבטיח את נאמנותם אליו לכל הימים, כפי שנאמר: “אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים” (מלכים א, יב, ז). לעומתם, הילדים יעצו לו להקשות עליהם את העול עוד יותר, ולומר לעם: “אָבִי הִכָּה אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים” (מלכים א, יב, יא).
רחבעם בחר לאמץ את עצת הילדים החריפה. כתוצאה מכך, העם מרד בו והממלכה המאוחדת התפלגה לשתי ממלכות (יהודה וישראל).
אילו היו פרשנים פוליטיים או כתבים צבאיים מנתחים את האירוע, הם ללא ספק היו קובעים כי מדובר בטעות פוליטית קשה ובכישלון אסטרטגי ממדרגה ראשונה של המלך. אולם, הנביא חושף בפנינו את הסיבתיות האמיתית והפנימית, ומציין שהדבר נעשה מכוון מאת השם כדי להעניש את שלמה המלך, על שלא שיעבדו את לבו לאבי שבשמים אלא עשה בתי עבודה זרה לנשותיו. המקרא מעיד על כך במפורש: “וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה’ לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט” (מלכים א, יב, טו).
ניתן להעמיק ברעיון הזה ולבחון אותו מבעד לכמה פנים והסברים שונים:
הפנים הראשונות – השגחה דרך הפעלת הגורמים: אנו מזהים את יד ההשגחה דרך ההכרה בכך שהיא זו שמעניקה את הכוח לגורמים החיצוניים לייצר את התוצאות. בסיפור עמלק וידיו של משה, יד ההשגחה היא זו שהניעה את ידיו של משה; היד לא הורמה מכוחו הפיזי העצמאי של משה, אלא מכוח אלוהי.
בדומה לכך, בפרשת נחש הנחושת, יד ההשגחה היא שנתנה לנחש הנחושת את הכוח המטאפיזי לרפא ולהחיות את האנשים שנשכו ועמדו למות. כך גם ביתר הדוגמאות בחיינו – הכוח של חיל האוויר או של הבנק נובע ישירות מהכוח שההשגחה הפקידה בידיהם.
הפנים השנייה – אשליה אופטית של גורמים חיצוניים: ניתן לבאר כי יד ההשגחה היא הגורם האמיתי היחיד שפועל במציאות, ורק נדמה לנו באופן חזותי שהדבר נעשה על ידי ידיו של משה או על ידי האמצעים הטבעיים. בפועל, אין לגורם החיצוני שום חלק בתוצאה, והוא משמש רק כ”מסך” או כאשליה המכסה על פעולתה המלאה של ההשגחה.
הפנים השלישית – פעולה ישירה ללא תלות בנסיבות: על פי ביאור זה, יד ההשגחה פועלת באופן ישיר ומחוללת את האירועים, ללא קשר מחייב לנסיבות החיצוניות שנראות כמפעילות את המערכת. כלומר, אין זה שההשגחה מפעילה את הגורמים החיצוניים (כמו בהסבר הראשון), ואין זה שהיא משתמשת בהם רק למראית עין (כמו בהסבר השני), אלא ההשגחה מנהלת ומפעילה באופן ישיר, עצמאי ובלתי אמצעי את כל הדברים המתרחשים במציאות, בלי להיות תלויה או קשורה לחוקי הטבע כלל.
