פרשת ראה: למה לא להוסיף?
“בל תוסיף” ו”בל תגרע” הן שתי מצוות לא תעשה מהתורה שמקורן בפסוק:
“אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ” (דברים י”ג, א’)
וכן בפסוק:
“לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם” (ספר דברים, פרק ד’, פסוק ב’)
בפסוקים אלו כלולים שני איסורים: האיסור להוסיף על המצוות, והאיסור לגרוע מהן.
לכאורה, “בל תגרע” זה מובן, כי אל תעשה פחות ממה שנדרש; אבל מי שמחליט להוסיף עושה את כל מה שצריך ורק מוסיף עליהם, אז מה הבעיה?
מה גרם לחטא אדם הראשון – החטא הגדול ביותר שבגללו אדם גורש מגן עדן? החטא הוא “בל תוסיף”. כי האישה הוסיפה על הציווי של אלוהים: אלוהים אמר “אל תאכלו”, והיא החליטה להוסיף על הציווי ואמרה “ולא תגעו בו”. כלומר, סיפרה לנחש שאלוהים אמר “ולא תגעו בו” – הוסיפה על הציווי האלוהי.
שוב חוזרת השאלה: לכאורה, העיקר שלא גרעה, מה הבעיה שהיא מוסיפה?
ההסבר הראשון: סכנת הגריעה
הסבר אחד הוא שבאמת הבעיה העיקרית היא לגרוע, ובאמת אין בעיה להוסיף, אלא שיש סכנה שאם אדם בא להוסיף – אז הוא גם יבוא לגרוע.
כך פירש המדרש את השתלשלות האירועים אצל חטא אדם הראשון: בהתחלה היא הוסיפה, ובגלל שהיא הוסיפה זה גרם לה אחר כך לגרוע. לפי ההסבר הזה, באמת ההוספה מצד עצמה אין בה בעיה מאחר והיא מילאה את כל חובתה, אלא הבעיה היא שאם אדם מוסיף על מה שהציווי האלוהי דורש – הוא גם עלול לגרוע. כפי שראינו את תיאור המדרש בחטא אדם הראשון, שגורש מגן עדן בגלל ההוספה שגרמה אחר כך לגריעה.
כך כתוב:
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ.
וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ – הוֹסִיפָה עַל הַצִּוּוּי, לְפִיכָךְ בָּאָה לִידֵי גֵּרָעוֹן. הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל, ו): “אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו”.
לֹא מוֹת תְּמוּתוּן – דְּחָפָהּ עַד שֶׁנָּגְעָה בוֹ, אָמַר לָהּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִנְגִיעָה, כָּךְ אֵין מִיתָה בַאֲכִילָה (בראשית רבה יט, ג).
ההסבר השני: חריגה מהאמת האלוהית
ההסבר היותר פנימי הוא שהאמת האלוהית היא אחת. כשם שחיסור וגריעה ממנה זה כבר לא אמת אלוהית אלא משהו אנושי ושלא בהכרח יועיל, כך גם ההוספה – ברגע שאדם מוסיף על האמת האלוהית, זו כבר לא אמת.
כפי שהמשיל הכוזרי את המצווה האלוהית לתרופה, כך שהציווי האלוהי תלוי במידה, במינון, בזמן, במקום וכולי. וכידוע, בתרופה מי שמוסיף זה גרוע לא פחות ממי שמחסיר, כך הן האמיתות האלוהיות – המוסיף בהן כגורע בהן.
אין “יותר אמת” ו”פחות אמת” – אמת יש רק אחת. לכן ברגע שבן אדם מוסיף על האמת האלוהית, זו כבר לא אמת אלוהית.
כל הרעיון של התורה הוא שבן אדם יחשוב לפי השכל האלוהי, יכוון את דעתו ושכלו לפי השכל האלוהי האמיתי, וישפוט את המציאות ואת הטוב והרע לפי השכל האלוהי האמיתי. לכן, כששכלו מוסיף משהו על השכל האלוהי האמיתי, הוא כבר לא שכל אלוהי – בדיוק כמו מי שגורע. אין הבדל בין מי שגורע למי שמוסיף, שניהם סוטים מן השכל האלוהי האמיתי.
מה זה משנה אם אתה סוטה מן הדרך לצד ימין או לצד שמאל? עיקר האיסור “בל תוסיף” הוא לא לגרוע ולא להוסיף, לא לסטות מהשכל האלוהי האמיתי, לא לסטות מהשיפוטיות וההערכה לדברים של השכל האלוהי האמיתי – לא להוסיף בדיוק כמו לא לגרוע.
וזהו מה שאמר קהלת (ספר קהלת, פרק ג’, פסוק י”ד):
“יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ”
כלומר, האמת האלוהית היא שלמה, ומדבר שלם אי אפשר להוסיף. כל המוסיף בדבר השלם – באמת הוא גורע, כיוון שהאמת האלוהית היא שלמה. לכן מי שמוסיף זהה בדיוק למי שגורע, כי דבר שלם בתכלית השלמות לא ניתן להוסיף עליו, ואם מוסיפים עליו – אז בהכרח שזו לא האמת האלוהית, שלא ניתן להוסיף עליה כמו שלא ניתן לגרוע ממנה.
חומרות, קולות ודרך היושר
לפעמים בטעות אנשים חושבים שמי שמחמיר הוא צדיק יותר.
לא! מי שמחמיר הוא חומרני, ורחוק מהשכל האלוהי בדיוק כמו מי שמקל. כי השכל האלוהי מכוון אל האמת האחת, אין בו חומרות ולא קולות אלא דרך היושר.
לכן בימים הנוראים, ביום כיפור, מתוודים על העוון של החומרות, כפי שמופיע במחזור:
“את אשר הקלת החמרתי, את אשר החמרת הקלתי”.
העוון של החומרות שווה לעוון של הקולות!
יש כאלה שמחפשים חומרות בכל דבר – כמה שיותר להחמיר, ויש כאלה שמחפשים קולות בכל דבר – כמה שיותר להקל. שניהם גרועים באותה מידה, שניהם סוטים מהאמת האלוהית, שניהם סוטים מדרך היושר והאמת, ולכן שניהם צריכים להתוודות.
המבט האמיתי צריך להיות: מהי האמת האלוהית האמיתית? אם תהיה לקולא – תהיה לקולא, ואם לחומרא – תהיה לחומרא. אבל מראש אין להעריך יותר את המחמיר, וכמו כן לא את אלה שמקילים.
יש כאלה שאומרים: “אנו מאמצים את שיטת בית הלל המקילים”. אבל כל התפיסה הזאת שלהקל כמו בית הלל היא שיטה שגויה לחלוטין. היא מגמתית, היא נושאת פנים, והיא לא דרך היושר והאמת – שהיא ללא שום מגמה. לא מגמה להקל, אבל גם לא מגמה להחמיר, אלא מגמה לדעת מהי האמת האלוהית באמת, ותהיה מה שתהיה.
לא ייתכן שבית שמאי ובית הלל היו מגמתיים – בית שמאי עם מגמה להחמיר ובית הלל עם מגמה להקל. כי אין זו דרכם, ואילו הייתה זו דרכם, לא זו הייתה תורת אמת אלא תורה מגמתית.
דרך האמת והיושר היא לדעת מהי האמת האלוהית. לכן הקביעה מראש לנסות להקל כמה שיותר או לנסות להחמיר כמה שיותר – אלו שיטות שגויות שאינן הולכות בדרך היושר והאמת האלוהית באמת.
לכן, גם אם קשה לאדם לשאת את האמת, אל יחפש קולות, אלא ידע שהוא כרגע לא יכול להתרומם לאמת האלוהית שהיא רחוקה ממנו. מצד שני, אל יחשוב שאם אדם יחמיר או יוסיף על מצוות התורה אז הוא צדיק יותר. אלא אדרבה, לא רק שהוא לא צדיק יותר, אלא אין זו צדיקות אלא עבֵרה בידו.
ולמה שאנשים יחמירו יותר מהכתוב?
זה נותן להם תחושה שהם צדיקים – כמובן תחושה שקרית. כי צדיק אמיתי הוא מי שהולך בדרך האמת בלי שום חומרות כלל, כמו גם בלי שום קולות, ואותה יש לאמץ ובה יש ללכת. לא בנתיבי הקולות ולא בנתיבי החומרות, אלא בנתיב האמת והיושר, ללא שום חומרות וללא שום קולות.
לא להתרשם מהמחמירים כאילו הם צדיקים יותר, ולא להתרשם מהמקילים כי הם צדיקים יותר – אלו רשמים שליליים שלא משקפים את האמת. לאמת האלוהית האמיתית אין חלק ונחלה לא בשיטות פסיקה ואורחות חיים המקילות, ולא בשיטות פסיקה ואורחות חיים המחמירות, אלא בדרך יושר ואמת שאינה מוטה לחומרות אך גם לא לקולות.
