האם כל יכול יכול להיות גם לא כל יכול?
יש טענה שאומרת: כל יכול צריך שיהיה גם לא כל יכול, כי אם לא יהיה לו את המצב שבו הוא לא יכול, אז הוא לא יהיה כל יכול, כי חסר לו דבר – והוא החוסר יכולת. לכן, בשביל שהוא יהיה כל יכול מוחלט, הוא גם צריך להיות לא כל יכול, שלא יהיה חסר מחוסר יכולת. לכן הוא צריך להיות גם לא כל יכול.
טענה זו זהה לשאלה אחרת: האם האין סוף צריך להכיל את הסוף? כי אם האין סוף אין בו את הסופיות, אז הוא חסר סופיות, לכן האין סוף, כדי שלא יהיה חסרון באין סופיותו, צריך להכיל גם את הסוף.
וכן לשאלה: הבלתי מוגבל צריך להכיל גם את המוגבלות? כי אם הוא רק בלתי מוגבל, אז הוא מוגבל מלהיות מוגבל, כמו שאלות נוספות שדומות לשאלות אלו.
המובן הפשוט של “כל יכול” הוא שיש אחד שהוא לא כל יכול, אלא יש דברים שהוא יכול ויש דברים שהוא לא יכול. והאידיאל הוא להיות כל יכול, להגדיל את היכולת שלו למקסימום, כלומר גם אותם הדברים שהוא לא יכול הוא כן יהיה יכול, עד כדי כך שהוא יוכל הכול. כלומר, אנו רואים מעלה להגדיל את היכולת והחיסרון במיעוט יכולת, עד כדי כך שהכי גרוע הוא חסר יכולת מוחלטת, אפס יכולות. מצד שני, מי שנמצא במצב הכי טוב הוא מי שיש לו את כל היכולות.
אבל בהגדרה, להיות בעל יכולת זה יתרון, ולהיות חסר יכולת זה חיסרון. לכן מי שיש לו את כל היכולות ושאין לו שום חוסר יכולות, כלומר 0% חוסר יכולת ו-100% יכולות, הוא שרוי במצב אידאלי.
לכן, זה שהוא חסר את החוסר יכולת זה טוב, כי בהגדרה להיות במצב של חוסר יכולת זה שלילי, ולהיות בעל יכולת זה חיובי. לכן, מי שהוא כל יכול הוא אכן חסר את החוסר יכולת. זה נכון שהוא חסר את “לא יכול”, אבל אם אין שום פגם בזה שהוא חסר את “לא יכול”, אדרבה, זאת מעלתו – שאין לו שום חוסר יכולת, כי חוסר יכולת זה שלילי, וכל יכולת זה חיובי. החיובי המוחלט הוא זה שיש בו את כל היכולות ואין לו שום חוסר יכולת.
ואותו דבר לגבי יתר השאלות ששאלנו למעלה, האין סוף והסוף: נקודת המוצא היא שכשלהיות סופי זה חיסרון, ולהיות אין סופי זה יתרון. ככל שהוא יותר ויותר סופי, כך ערכו הולך ופוחת, וככל שהוא יותר ויותר אין סופי, כך ערכו הולך וגדל. לכן, אם הוא רק אין סופי, אז יש בו 100% יתרון, ואם הוא סופי לחלוטין, אז הוא רק חיסרון ואין בו שום יתרון. ואם הוא בטווח האמצע, אז יש לו גם חסרון. לכן, כשאנו אומרים “אלוהים הוא אין סוף”, משמעותו היא לתת לו את היתרון המלא ולהחסיר ממנו את כל החסרונות.
וכן ביחס ללא מוגבל: כל ישות היא מוגבלת, והיא גם לא מוגבלת. זה שהישות מוגבלת זה חיסרון, וזה שהישות לא מוגבלת זה יתרון, ואנחנו רוצים שהישות תהיה לא מוגבלת בכלל, כלומר רק יתרון ללא שום חיסרון. לכן, הישות הזאת במצב האידאלי שלה היא לא מוגבלת בכלל. זה שהיא לא מוגבלת בכלל – זהו היתרון הייחודי של אלוהים שהוא לא מוגבל בכלל. זה שהוא חסר את המוגבלות זו מעלה ולא חיסרון. זו שלמותה, שלמותה שהיא בזה שהיא רק לא מוגבלת ואין לה שום מגבלה בכלל. וזה שאין לה שום מגבלה – זהו יתרונה.
אבל יש כאן עוד מבט נוסף, והוא: אם אנחנו אומרים ששלמות זה להיות כלול מהכול, כולל הכול, וחיסרון הוא לא להיות חסר משהו, אנחנו לא מודדים במדד חיסרון ויתרון, אלא במדד של כלול מהכול או לא כלול מהכול. שלם מהכול, כולל הכול בלי יוצא מן הכלל. אז להיות כל יכול זה לא שלמות, כי חסר את “לא יכול”. וכן, האין סוף לא כולל את הסוף, לכן הוא חסר ולא שלם.
אלא מה, שכאן יש לנו בעיה: מבחינת הדמיון של השכל האנושי, לא אפשרי שדבר יכיל את שני ההפכים המנוגדים. גם אם נתעקש לומר שיש דבר כזה, זה חסר פשר וחסר משמעות לחלוטין. כי על פי הגיון, דבר הוא לא יכול להיות באופן מוחלט גם דבר וגם היפוכו באופן מוחלט. בדוגמה הזו, הוא לא יכול להיות מוגבל לחלוטין וגם בו זמנית לא מוגבל בשום דבר. אילו שני רעיונות סותרים זה את זה, בסופו של דבר לא נוכל לתת להם פשר ומשמעות. למשל, אם קיבלנו את זה ש”הכול יכול” הוא גם לא כל יכול, באותה מידה שאנו מכנים אותו “כל יכול”, אפשר לכנות אותו גם “לא לא יכול”, כי שני ההפכים קיימים בו באופן מלא. לכן באותה מידה אפשר לכנות גם בהיפוכו, בלא יכול.
וכן הוא בסוף ואין סוף: אם אנחנו אומרים שהאין סוף הוא גם מכיל סוף, אז כמו שאנחנו מכנים אותו “אין סוף”, באותה מידה אנחנו יכולים לכנות אותו “הסוף”, כי הוא לא יותר אין סוף מאשר סוף. כי הוא באופן מוחלט סוף וגם באופן מוחלט אין סוף, לכן שני הכינויים הם שווי ערך.
וכן לגבי לא מוגבל ומוגבל: אם אנחנו אומרים שהבלתי מוגבל באופן מוחלט כדי שיהיה באמת ובשלמות בלתי מוגבל הוא צריך להכיל גם את המוגבל, אזי הוא לא יותר בלתי מוגבל מאשר מוגבל, כי הוא בלתי מוגבל באופן מוחלט וגם הוא מוגבל באופן מוחלט. לכן אפשר גם לכנות אותו “המוגבל” באותה מידה שניתן לכנות אותו “בלתי מוגבל”, כי הוא גם מוגבל לגמרי וגם בלתי מוגבל לגמרי, לכן הוא לא באמת בלתי מוגבל יותר מאשר מוגבל.
לסיכום, אם מישהו כל יכול, ואם אנחנו חושבים שיש יתרון וחיסרון – להיות בעל יכולת זה יתרון, ולהיות חסר יכולת זה חסרון, ואנחנו חושבים שלהיות בעל יתרון זו שלמות, ולהיות בעל חיסרון זה חוסר שלמות, אז מישהו שהוא כל יכול, לא יכול להיות לא כל יכול, וזו מעלתו – שהוא כל יכול ולא לא כל יכול.
אבל אם אנחנו אומרים שהמצב האידיאלי הוא משהו שיהיה כלול מכל הדברים שישנם ושאינם, אזי אם הוא כל יכול, הוא חסר את זה שהוא לא כל יכול, וכן ההפך. לכן, כדי שהוא יהיה שלם, הוא צריך להיות גם כל יכול וגם לא כל יכול, כי כל אחד מהם חסר את ההפך שלו.
לכן השלמות היא להכיל גם את הדבר וגם את היפוכו. אותו הדבר בדיוק ביחס להפכים: סוף ואין סוף, לא מוגבל ומוגבל, או יתר ההפכים אחרים. הבחינה הזאת היא לא בחינה שכלית אנושית פשוטה, אלא מחוץ לכללי הלוגיקה האנושיים בלבד, כי בלוגיקה האנושית, אם משהו הוא דבר מה, בהכרח שהוא לא יכול להיות היפוכו בו זמנית. לכן, אם הוא יכול לגמרי, אז הוא לא לא-יכול; אם הוא אין סופי לגמרי, אז הוא לא סופי; אם הוא לא מוגבל לגמרי, אז הוא לא יכול להיות מוגבל. אלא נראה שהבחינה של שלמות שמכילה את הפכים בשלמות, גם אם היא קיימת, היא חסרת פשר וחסרת משמעות לחלוטין, כאילו לא אמרנו דבר כלל.
