הספד על רבי עמוס גואטה זצ”ל: על מהותה של שלמות רוחנית
כשמדברים על “שלמות רוחנית”, אנחנו בדרך כלל חושבים על אנשים דתיים מאוד או על מערכת חוקים מסודרת. אבל האמת היא, ששלמות רוחנית אמיתית נמצאת אצל צדיקי אמת, אנשי רוח ומיסטיקנים טהורים, והיא שונה לחלוטין ממה שנראה לנו.
מבחינה פילוסופית, עלינו להבין שהרוחניות הטהורה לא רק מנותקת מהעולם החומרי (מהגשמיות), אלא היא מנותקת ונבדלת גם ממה שאפשר לקרוא לו “רוחניות מעשית”.
מה הכוונה? אדם שהוא “איש רוח מעשי” עדיין פועל וחושב בתוך המערכת: הוא כפוף לחוקים, לנימוסים, לכללים חברתיים ולמוסכמות של העולם הזה.
לעומת זאת, השלמות הרוחנית האמיתית נמצאת בכלל מחוץ לעולם הזה. היא נמצאת מעבר לכל מערכת, אפילו מעבר למערכת הדתית-המעשית. היא מופשטת לחלוטין, ואין לה שום קשר לכללים ולחוקיות של המציאות היומיומית שלנו.
לכן, הרוחניות הטהורה הזו חייבת להיראות לנו “משונה”. היא הרבה יותר מוזרה ויוצאת דופן ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין. ומכאן עולה מסקנה חשובה: כשאיננו רואים אנשים שמתנהגים בצורה משונה או חריגה, אסור לנו לפסול אותם מיד. להפך – ייתכן מאוד שזהו בדיוק הביטוי של אותה רוחניות מופשטת, שאינה כפופה לכללים של בני אדם רגילים.
הדילמה הרעיונית: בין צדיק למשוגע
אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה פילוסופית קשה: לא כל מי שמתנהג בצורה מוזרה ומשונה הוא אוטומטית צדיק גדול או איש רוח טהור. הרי יכול להיות שההתנהגות שלו לא נובעת מחכמה עמוקה ומצדקות, אלא פשוט מחוסר שפיות, משיגעון או מבלבול בנפש. לא כל אדם מוזר הוא צדיק שנמצא מעל המציאות.
התוצאה היא, שלאדם הרגיל אין שום דרך הגיונית להבחין בין השניים. אנחנו לא יכולים לדעת בעצמנו מיהו המוזר שהוא איש רוח טהור וצדיק אמת, ומיהו המוזר שהוא פשוט אדם מעורער בנפשו.
את הרעיון הזה מדגיש רבי נחמן מברסלב כשהוא כותב שרק מי שהיה אצל הצדיק בראש השנה יכול להבחין מיהו צדיק אמת ומי לא. מבחינה פילוסופית, כוונתו היא שרק אדם שכבר נמצא באותה רמת השגה ותודעה של הצדיק, יכול לזהות אותו. מי שלא נמצא שם – פשוט אין לו את הכלים להבין. אנשים רגילים, שאינם צדיקים, לא יכולים לזהות צדיק אמת בעצמם.
שני המבחנים (אף שאינם מוחלטים)
למרות הקושי, ישנם שני כלים פילוסופיים – שני סימנים – שיכולים לעזור לנו, לפחות קצת, לזהות מי הוא צדיק אמת:
המבחן הראשון – המידות והתאוות: האם האדם הזה רודף אחרי כסף, כבוד ותאוות של העולם הזה? אם התשובה היא כן, אז הוא כנראה לא איש רוח טהור. (אם כי פילוסופית זה לא מדד מוחלט, כי יש צדיקים שמתעסקים בכסף וכבוד מתוך כוונות נסתרות וטהורות לחלוטין).
המבחן השני – התבונה והשכל: האם האדם מסוגל להבין את ה”פשט” – את ההיגיון הפשוט והבסיסי? אם אין לו שכל וחכמה להבין דברים פשוטים, ברור שהוא לא יכול להבין את תורת הסוד והנסתר. כדי להבין סוד, צריך שכל עמוק ורחב בהרבה מאשר להבנת הפשט.
העיקרון הזה מופיע בגמרא במסכת סוכה (דף כח עמוד א), שם מתוארת גדולתו של התנא יונתן בן עוזיאל:
“אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל… שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים… דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא”.
המסר ברור: הדיונים ההגיוניים של הגמרא (“הוויות אביי ורבא”) נחשבים רק “דבר קטן” לעומת סודות המציאות והקבלה (“מעשה מרכבה”). ואם אדם לא מסוגל לתפוס את הדבר הקטן, איך הוא יבין את הדבר הגדול?
מכאן אנחנו מבינים את הפסוק באיוב: “הן יראת ה’ היא חכמה”. בספר “מסילת ישרים” (בהקדמה) מדייק המחבר את המילים האלו בשפה נפלאה:
“כי לא קרא חכמה מה שיכול להיות חכמה בלעדה, והנה המדעים למיניהם וחקירות הדינים וההלכות כולם חכמה הם, אלא שאינם ‘החכמה’, המיוחדת והנשגבה הזאת… והנה מה שאינו מביא אל תכלית זאת של יראת ה’ ואהבתו, אינו נחשב לחכמה כלל, אלא כסכלות גמורה”.
כלומר, הפסוק לא אומר שחכמת ההלכה או חכמת המדעים והחשבון הן החכמה האמיתית. רק יראת ה’ היא “החכמה” בה”א הידיעה. זוהי חכמה דקה, פנימית ומופשטת, והיא גבוהה בהרבה מהחכמה ה”גסה” והרשמית של הרוחניות המעשית.
סיכום: דמותו של רבי עמוס זצ”ל
לסיכום, יש לנו שני סימנים – סימן המידות וסימן התבונה. למרות שהם לא מוחלטים, הם הכלים היחידים שיש לנו כדי לבחון מיהו איש רוח אמיתי שחי מעל המציאות הזו.
כאשר אנחנו מסתכלים על רבי עמוס גואטה זצ”ל, אנחנו רואים בדיוק את השילוב הזה: הוא היה אדם פרוש לחלוטין, שברח לחלוטין מרדיפת ממון ומכבוד (שלמות המידות), ויחד עם זאת היה בעל תבונה עמוקה, שהקדיש את חייו לעמל התורה מתוך יראה טהורה (שלמות הדעת).
זכר צדיק וקדוש לברכה.
