חידושי תורה – קללה או ברכה?
מהם חידושי תורה? מהו הפרדוקס הטמון בהם? מהו המבחן האמיתי של חידוש תורה, וכיצד ניתן לחדש נכון? ומה בין חידושי חז”ל לחידושי הרפורמים?
ישנם כמה סוגים של חידושי תורה:
חידוש בידע: פירושו לדעת את מה שכתוב אך לא היה ידוע לך קודם לכן. במובן הזה, אדם שלא הכיר את עשרת הדיברות, וכעת קורא ואומר אותם – חווה חידוש. עבורו מדובר בהתחדשות של ידע שלא היה ברשותו עד שלמד.
חידוש במה שאינו מפורש: ידע במובן של למידת דברים על התורה שאינם כתובים ואינם מפורשים בה ישירות; או לחלופין, העלאת שאלה חדשה שאינה כתובה על הכתוב, או מתן תשובה לשאלה שאינה מופיעה בתורה. גם זהו חידוש, במובן שנוסף ללומד דבר חדש שאינו כתוב ושאינו מפורש.
חידוש בפרשנות: פירוש שאינו מובן מאליו אלא מיוחד.
לדוגמה, כאשר כתוב בתורה המספר ארבעים (במלקות), וחז”ל מפרשים שהכוונה היא למעשה לשלושים ותשע (משנה, מכות ג, י).
או כשכתוב “עין תחת עין” (שמות כא, כד) וחז”ל מפרשים שהכוונה היא לתשלום ממון (בבא קמא פד, א). כל אלו הם חידושים בפרשנות.
ניתן לחלק זאת לרמות:
לאסור את האסור ולהתיר את המותר – אין זה חידוש.
ללמוד את הכתוב – זהו חידוש קטן.
ללמוד את מה שלא כתוב – זהו חידוש גדול יותר.
לאסור את המותר או להתיר את האסור – זהו חידוש.
הסוג האחרון הוא חידוש גדול יותר, כיוון שהוא אינו כתוב במפורש והוא ההפך ממה שכתוב – זהו חידוש בתורה עצמה, שבו מתוך הכתוב אנו מגלים את מה שלא נכתב. חידושים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי הן בתחום המחשבה והן בתחום ההלכה.
היתרונות, החסרונות והפרדוקס שבחידוש
החיסרון העיקרי בחידושי תורה הוא הסיכון בחוסר האמיתיות שבהם. ככל שהחידוש גדול ונועז יותר, כך מידת האמת של התורה נמצאת בסיכון גדול יותר. לעומת זאת, היתרון העיקרי של החדשנות הוא הגעה לידיעה רחבה, מקיפה ועמוקה יותר של התורה. ככל שהחידוש גדול ומבוסס יותר, כך התורה שלומדים הופכת לגדולה, רחבה ועמוקה יותר – וזוהי מעלתו העיקרית של החידוש.
בעולם שבו יש ידע שלם, אין מקום לחידושים; האדם או שאינו יודע, או שהוא יודע הכול, ואז ממילא אין הפתעות ואין חידושים.
חידוש מבורך מתרחש בעולם של חוסר ידע ובורות, שבו מי שנמצא בעולם הדמיון עובר אל העולם האמיתי. בעולם האמת המוחלטת כשלעצמו אין חידושים, ולכן המעבר מהדמיון אל האמת הוא החידוש המבורך.
חידוש מקולל, לעומת זאת, הוא מעבר של אדם מהשכל אל הדמיון, או מדמיון אחד לדמיון אחר.
אם אני רוצה לדעת האם חידוש הוא מבורך או מקולל, עלי לבחון: האם הוא תואם את התורה או לא? כמה הוא שונה מהידע הקיים שיש לי על התורה? עד כמה הוא אמיתי? כמה הוא לטובתי או לרעתי? כמה הוא מחודש וכמה הוא נכון?
החידוש הוא תמיד סובייקטיבי ביחס למה שהיה ידוע לך כבר. ככל שהמידע החדש משנה את המידע הישן, כך הוא נחשב למחודש יותר – אך במקביל, יש לבדוק תמיד עד כמה הוא אמיתי.
פרדוקס החידוש
חידוש תורה הוא משהו שונה מהידוע לנו; ככל שמתווסף לנו ידע השונה בכמות ובאיכות מהידע המוכר, כך יש איכויות שונות בחידושים. ככל שהשינוי גדול יותר ממה שידוע לנו, כך החידוש גדול יותר.
כאן בדיוק טמון פרדוקס החידוש: אם החידוש יהיה גדול מדי, הוא עלול לקעקע את התורה כולה עד שלא יישאר ממנה דבר. לכן צריך לחדש, אך לא יותר מדי; אם החידוש יחרוג לחלוטין, לא יישאר שום ידע יציב. בשביל ליצור חידוש, חייבת להיות מסגרת שבתוכה מחדשים וממנה לא חורגים. החידוש צריך להיות לא מפתיע מדי, אך גם לא צפוי מדי. במילים אחרות: כדי שהחידוש יתקיים, יש להגביל ולצמצם אותו – שיהיה הופכי ומחדש, אך בלי למוטט את העניין עצמו.
מבחן האמת וחידושי חז”ל מול הרפורמים
דרישה נוספת היא שהחידוש ייבחן באמת. אין זו חכמה גדולה לומר סתם חידוש; החכמה היא שהחידוש יהיה חידוש אמיתי. איכות החידוש נבחנת אך ורק לפי נקודת האמת שבו. כל אחד יכול לומר חידוש, וגם לאנשים בבית משוגעים יש חידושים, אך אלו חידושים של שיגעון. כל אחד יכול להמציא חידוש, אלא שעיקר החידוש הוא שיהיה אמיתי.
אם כן, יש לנו שני פרמטרים לבחינת החידוש:
- מדד השוני והניגוד: עד כמה החידוש שונה והופכי ממה שידוע לנו.
- מדד האמת: עד כמה החידוש הוא אמיתי.
עיקר היוקרה והאיכות של החידוש תלויים במידת האמת שבו. כולם יכולים לזכות לחדש חידושים, אך מעטים הם הזוכים שחידושיהם יהיו אמיתיים.
לדוגמה: אם מישהו מתיר את המותר או אוסר את האסור, אין בכך חידוש גדול (אלא אם כן מדובר באדם בור ועם הארץ שלא ידע זאת קודם, ועבורו זהו חידוש). אך עבור תלמיד חכם, חידוש אמיתי הוא כאשר מה שהיה ידוע כאסור מתברר כמותר, או מה שהיה ידוע כמותר מתברר כאסור. וכמובן, הפרמטר השני וההכרחי הוא שאכן האמת היא אמת לאמיתה – שהאסור הוא אכן מותר והמותר הוא אכן אסור במציאות ההלכתית.
מי מחדש יותר – הרפורמים או חז”ל?
כשבוחנים זאת לפי שני הפרמטרים – כמה החידוש שונה ממה שכתוב, וכמה הוא אמת – מבינים שעיקר הגדולה אינה מידת השינוי הקיצוני, אלא מידת האמת שבו. השינוי והשוני בחידוש הם אמנם מרכיב יסודי והכרחי, אך המרכיב העיקרי הוא האמת. אם החידוש אינו אמיתי, הוא אינו שווה דבר; ומצד שני, אם הוא אינו משנה דבר מהידוע, הוא אינו בגדר חידוש.
העמדה האורתודוקסית היא שהרפורמים שינו וחידשו ללא מחויבות לאמת של התורה, בעוד חז”ל חידשו מתוך עומק האמת הפנימית של התורה; והעמדה הרפורמית רואה עצמה כנאמנה לאמת כמו חז”ל. בכל מקרה, מה שבטוח נכון הוא שערך החידוש הוא רק לפי ערך האמת שבו.
האם ללמוד על מנת ללמוד או על מנת לחדש?
הנכון הוא ללמוד על מנת ללמוד, ואם יתגלה תוך כדי כך חידוש – מה טוב. מי שלומד מראש במטרה ובמגמה לחדש, מגדיל את הסיכון שהחידוש שלו לא יהיה אמיתי. מתוך הלהיטות והרצון להגיע לחידוש בכל מחיר, האדם עלול לוותר בטעות על מידת האמת.
האם הרצון לחדש הוא פסול? לא, הוא אינו פסול ואף מבורך, כיוון שהוא מגדל את האדם בתורה, ביראה ובידיעת אלוהים. אלא שיש לעשות זאת בדרך הכשרה והנכונה, כדי שלא ליפול לחידושי תורה שאינם אמיתיים.
הסכנות שבחידוש וחשבון הנפש של המחדש
סכנה אחת קשורה לביטוי “חדש אסור מן התורה” (השאול מהלכות ערלה וחדש, ושימש את החתם סופר כנגד השינויים המודרניים). הכלל אומר ש”כל המשנה – ידו על התחתונה” (בבא מציעא ו, ב). כיוון שאדם בא לשנות מהידוע, נטל ההוכחה מוטל עליו. מי שאינו מחדש ורק חוזר על הראשונים, אין עליו נטל הוכחה; אך המחדש חייב להוכיח את דבריו, כי מי אמר שהחידוש שלו אמיתי? וכפי שביארנו, מעלת החידוש היא לפי מידת האמיתיות שבו.
מגרעת נוספת בחידוש, אף שהוא אמיתי, היא שהדבר מעיד על האדם שהיה חסר עד כה בלימוד התורה שלו. עצם העובדה שהדבר מתחדש לו כעת, אומרת שעד עכשיו הוא לא ידע זאת, ועל כך יש מקום להצטער. מצד שני, עליו לשמוח על כך שהוא יודע זאת עכשיו, ושהוא נמצא במצב טוב יותר מאשר אתמול, כמו שאמרו: עדיף מאוחר מאשר בכלל לא.
כעין זה מספרים על רב סעדיה גאון (רס”ג), שהיה מתעלה בכל יום ממדרגה למדרגה בהשגת השם, ובכל יום היה עושה תשובה ומבקש כפרה על יום אתמול – כיצד עבד את ה’ אתמול במדרגה פחותה וחסרה לעומת המדרגה שזכה לה היום. יש כאן שני צדדים:
מצד אחד, תוספת הידע וההבנה בתורה בהשוואה לעבר מביאה שמחה אמיתית ונכונה.
מצד שני, זה אומר שעד כה היה האדם חסר את הידיעה הזו בתורה, ועליו להודות על בושתו שהיה חסר עד כה בידע הרוחני הזה.
איזה שיעור עדיף?
מה עדיף – מי שמלמד אותך חידושים, מי שמלמד אותך את הכתוב, או מי שמלמד אותך את מה שלא כתוב?
ישנם שני סוגי שיעורים: האחד מלמד את הכתוב – הקניית ידע של החומר הכתוב והמפורש. השני מלמד את מה שלא כתוב – עולם החידושים.
לכל אחד יתרון וחיסרון: מבחינת הוודאות, הכתוב חזק ויציב יותר. מבחינת העמקה ותוספת מידע חדש, החידושים והדברים שלא כתובים עדיפים. החידוש מביא ידע חדש אך פחות בטוח, ואילו הלימוד הישן מביא ידע ודאי ויציב יותר. הבחירה תלויה במה שהלומד מחפש: עומק או יציבות וודאית.
איך מבטיחים את אמיתות החידוש?
ראשית, על המחדש לזכור תמיד כי עליו מוטל נטל הראיה, ולא להקל ראש בביסוס דבריו.
שנית, יש להתפלל שלא תבוא תקלה על ידו, כנוסח תפילת רבי נחוניא בן הקנה בכניסתו לבית המדרש: “שלא אכשל בדבר הלכה… ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא” (ברכות כח ).
שלישית, יש לכוון בכוונה עמוקה לכוון שהחידוש יהיה אמיתי.
חז”ל שאלו בגמרא (נדרים פא, א): “על מה אבדה הארץ? דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו: על עזבם את תורתי… שלא ברכו בתורה תחילה”.
נשאלת השאלה: האם בגלל ביטול איסור דרבנן (למאן דאמר שברכת התורה היא מדרבנן) מחריבים את בית ה’? ואפילו למאן דאמר שהיא מדאורייתא, הרי קיימא לן שמצוות אינן מעכבות, ומדוע חרבה הארץ על כך?
אלא העניין הוא הגישה והכוונה. בנוסח הברכה אנו אומרים “ונתן לנו את תורתו” – זוהי תורת אלוהים, ולא תורתנו הפרטית. אם לומדים תורה בלי לברך, או בלי לכוון בברכה שהשם הוא שנתן לנו את תורתו, אז כל המצווה וכל הדרך שעושים לאחר מכן יהיו מעוותים. החורבן לא הגיע על עצם הברכה, אלא על הגישה הפסולה שהשפיעה לרעה על כל לימוד התורה כולו.
הבית חרב משום שהגישה לתורה הייתה אנושית בלבד ללא דרישת תורת אמת; לכן היה צורך להחריב את הכול כדי לבנות גישה חדשה – גישה של לומדים הצועדים בתורת ה’ ולא בתורת האדם. כפי שנאמר בתהילים (תהילים א, ב): “כי אם בתורת ה’ חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה”. חז”ל דרשו על כך (עבודה זרה יט, א): בתחילה היא נקראת “תורת ה'”, אך לאחר שהאדם עמל בה היא הופכת להיות “תורתו” שלו. עם זאת, בנקודת הראשית היא חייבת להיות תורת ה’, וצריך לבוא בניקיון כפיים, וטהרת הלב, ומתוך ביטול מוחלט אליה.
המדרגה הגבוהה שבה אין חידושים
נקודה נוספת היא, ככל שהאדם חכם יותר וקרוב יותר למדרגת השלמות, היכולת שלו לחדש או שיחדשו לו תהיה קטנה יותר. כפי שאמרו חז”ל (ירושלמי, פאה פרק א, הלכה ד): “כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה מסיני”. הפירוש הפנימי הוא שמשה רבינו ידע את הכול, ולכן לתלמיד חכם שנמצא בבחינת משה, אי אפשר לחדש דבר מהותי ועקרוני, בהלכה או באמונה (אולי רק בפרטים, דוגמאות ומקרים ספציפיים).
אצל חכם אמיתי כזה לא ייתכן שהמותר יתחדש פתאום כאסור, או שהאסור יתחדש כמותר; הספק לא יתברר כוודאי והוודאי לא יתברר כספק, כיוון שעיניו גלויות לכל האמת, ואין דבר הנסתר מנגד עיניו מכל מכמוני התורה.
סיכום
לסיכום, ישנם ברכה וקללה בחידושי תורה.
הברכה מתקיימת אם החידושים הם חידושים אמיתיים – וזהו העיקר; אז האדם מגדיל, מרחיב ומעמיק את ידיעתו בתורה.
הקללה והסיכון מתבטאים בשני פנים:
הראשונה היא הבושה והצער על כך שהלומד לא ידע את האמת הזו עד היום והיה חסר בה.
השנייה היא הסכנה שמא החידוש אינו אמיתי; כל עוד משה רבינו לא נתן עליו את הסכמתו (בבחינת “תורה צוה לנו משה”), אין אנו יודעים בוודאות אם זוהי אכן תורת ה’ הצרופה.
לכן, כל עוד אינך במדרגתו של משה רבינו, בהחלט יש לך מקום וצורך לחדש ולהתחדש, אך עליך להיזהר שחידושיך יהיו אמיתיים. הרי אין העיקר לחדש, אלא העיקר הוא שמה שמחדשים יהיה אמת לאמיתה.
