פחד נוצר כאשר אדם אינו רוצה שיתרחש דבר מסוים, ובו בזמן חושב שיש סיכוי שאותו דבר אכן יתרחש.
לדוגמה: אדם מפחד להפסיד את כספו, משום שהוא אינו רוצה להפסיד אותו, ובמקביל חושב שיש אפשרות שהדבר יקרה.
אם אדם רוצה להתמודד עם פחד זה, עומדות בפניו שתי דרכי גישה עיקריות:
אפשרות אחת: לנסות להבטיח לעצמו שהדבר שממנו הוא מפחד לא יקרה, או לפחות לשכנע את עצמו שאין סיכוי שיקרה.
אפשרות שנייה: לשנות את היחס הפנימי לדבר, כלומר להפסיק להתנגד לאפשרות של הפסד.
מכאן נגזרות שתי טכניקות:
האחת – שכנוע עצמי: לשכנע את עצמך ולהאמין שאין סיכוי שהדבר שאתה חושש ממנו אכן יתרחש.
השנייה – הבנת האחדות: להבין שהכול אחד, וממילא אין הבדל מהותי בין הדבר המפחיד לבין דבר שאינו מפחיד.
על שתי הטכניקות הללו עולה לבחון מספר שאלות:
מה משמעות כל אחת מהן?
האם יש ביניהן הבדל מהותי?
איזו מהן עדיפה?
האם הן בכלל ניתנות להשגה?
ואיזו מהן קשה יותר ליישום?
לכאורה, אם אדם מצליח ליישם אחת מהטכניקות באופן מלא – הפחד נעלם.
אם אדם אכן משוכנע לחלוטין שאין סיכוי שהדבר יקרה, הוא אינו מפחד.
וכך גם אם אדם מבין באמת שהכול אחד – הפחד מאבד את משמעותו.
אולם ההבדל בין הטכניקות אינו רק בדרך, אלא גם בסיבה שבגללה הפחד נעלם.
יש הטוענים שהבנת האחדות היא פתרון מוחלט, משום שהיא עוקרת את עצם ההבחנה בין טוב לרע.
לעומת זאת, שכנוע עצמי שאומר “אין סיכוי” אינו פתרון מוחלט, שכן תמיד קיים לפחות סיכוי תיאורטי שהדבר כן יקרה. לכן הפחד אינו נעלם לחלוטין, אלא רק נחלש.
אלא שניתן לטעון טענה דומה גם כלפי הבנת האחדות:
כפי שתמיד ייתכן שהדבר המפחיד יקרה, כך גם תמיד ייתכן שהאדם לא יצליח להגיע להבנה מוחלטת שהכול אחד.
כלומר, גם כאן קיים גבול מעשי: ההשגה המלאה של “הכול אחד” אינה מובטחת, ולכן גם פתרון זה עשוי להיתקל בקושי דומה.
לסיכום, בשתי הדרכים – אם הן מיושמות באופן מלא – הפחד אכן נעלם.
אך בשתי הדרכים גם יחד, קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי להגיע למימוש מוחלט שלהן.
לכן בפועל, שתיהן עשויות להפחית פחד, אך לא בהכרח לבטל אותו לחלוטין.
