פרשת בהעלותך: סוד האחריות – מהם תחומי האחריות של רב ותלמיד, מורה ומנהיג?
בפרשת בהעלותך מופיעות שתי פרשיות מרכזיות: פרשת אלדד ומידד המתנבאים במחנה, ופרשת לשון הרע של מרים ואהרן על משה רבינו. במבט ראשון, שתי הפרשיות הללו נראות מנוגדות זו לזו. למעשה, אכן ניתן לראות בהן שתי פרשיות מנוגדות המאזנות זו את זו, כפי שביארתי במקום אחר.
הניגוד הראשוני נובע מכך שבעניין אלדד ומידד המתנבאים במחנה, משה רבינו מלמד שאין זה נכון לקנא לו על כך שגם אחרים זוכים לנבואה. לעומת זאת, במקרה של מרים המדברת סרה במשה, אנו עדים לקנאה גדולה של אלוהים לכבודו של משה, עד כדי כך שהוא מעניש את מרים בצרעת עקב דיבור זה.
אולם במאמר הנוכחי לא נעסוק בניגוד המאזן שבין שתי הפרשיות, אלא דווקא בעניין המשותף שביניהן. שתי הפרשיות הללו גם יחד מחדדות את אותו העיקרון בדיוק: שרטוט תחומי האחריות שבין הרב לתלמיד, ובין המנהיג למונהג.
פרשת אלדד ומידד: האחריות האישית של התלמיד
בפרשת אלדד ומידד אנו רואים כי היו כאלו במחנה שביקשו להעניש אותם על כך שהם מתנבאים באופן עצמאי. אולם, תגובתו של משה רבינו משרטטת באופן בהיר את תחומי האחריות של התלמיד. משה מבהיר כי לא זו בלבד שלא הייתה כאן כל חריגה מתחומי אחריותם כתלמידים, אלא אדרבה – מעשיהם ראויים לשבח ולציון לשבח (צל”ש), כפי שמשה עצמו מצהיר: “מי יתן כל עם ה’ נביאים”. עבור משה, אלדד ומידד הם אות ומופת לכל אדם כיצד ליטול אחריות אישית, לממש אותה ולמצות אותה עד תום.
כפי שנאמר:
”וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַקְנְא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.“
(ספר במדבר, פרק י”א, פסוקים כ”ז-כ”ט)
הנער שרץ להלשין חשב שללא משה אין נבואה, ללא משה אין קשר ישיר עם אלוהים, וכי הכל חייב לעבור אך ורק דרך המנהיג. משה רבינו מלמד אותנו כאן שיעור הפוך: שאיפתו של כל אדם צריכה להיות יצירת קשר ישיר ובלתי אמצעי עם אלוהים, כפי שעשו אלדד ומידד. האנשים בהחלט יכולים להיעזר במשה, ומשה מצדו יעזור להם כמיטב יכולותו כדי שלא להגיע למצב של “נבול תיבול” (עומס יתר הממוטט את המנהיג), אך היכולת או אי-היכולת של משה לעזור לכולם אינה מסירה מהתלמידים את האחריות האישית לעשות כל שביכולתם כדי להתחבר לאלוהים, עם משה או בלעדיו.
גם אם המנהיג או המורה אינם יכולים לחבר את המונהגים לאלוהים מסיבות שונות, מוצדקות או שאינן מוצדקות, אין הדבר מסיר את מלוא האחריות המוטלת על התלמיד לעשות זאת בעצמו.
תובנה זו מפריכה את התנהגותם של אנשים בימינו, האומרים כי אם הרבנים או הממסד הדתי מתנהגים בצורה כזו או אחרת, למשל, אם מתגלה שחיתות בהנהגה, הרי שזו סיבה לגיטימית עבורם להפנות עורף לאלוהים ולדת. זוהי טעות חמורה וחוסר הבנה מוחלט של מושג האחריות. כשל באחריות המוטלת על הרבנות או על המנהיג הרוחני אינו פוטר בשום אופן את האחריות האישית שמוטלת על כל אחד ואחד מבאי עולם כלקח פרטי לחייו.
הדבר דומה למורה שלא לימדה כראוי או שלא הגיעה לכיתה, אין זה אומר שהתלמידים פטורים מללמוד ומלהרחיב את תחומי הידע שלהם בעצמם. לכל צד יש את האחריות שלו, ואין אחריות אחת נוגעת או תלויה באחריות של האחר. על המנהיגים הרוחניים מוטלת האחריות למלא את תפקידם, להורות את חוקי אלוהים ותורותיו ולנהוג כפי שמצופה ממנהיג רוחני, אך אין בכך כדי להסיר שמץ מן האחריות המוטלת על התלמידים.
פרשת מרים ואהרן: חריגת התלמיד מתחום אחריותו
העניין השני בפרשה עוסק בדיבורם של מרים ואהרן על משה רבינו. כאן, בניגוד למקרה הקודם, אנו עדים לחריגה חמורה מתחום האחריות של התלמיד. חריגה זו מתרחשת כאשר התלמיד הופך את עצמו לשופט, למבקר ולדיין של המנהיג הרוחני שלו.
תפקידו המוגדר של התלמיד הוא ללמוד מהמנהיג הרוחני עד היכן שידו משגת, לשאול ולחקור כיצד נכון לנהוג ואיך ניתן להתעלות עוד ועוד מבחינה רוחנית. אין זה מתפקידו או מאחריותו של התלמיד להיות השופט והמבקר של מורו.
גם אם התלמיד רואה אצל רבו דברים שנראים במבט ראשון לא כשרים או תמוהים – כפי שהיה נדמה למרים ולאהרן לגבי משה בעניין האישה הכושית אשר לקח – הדרך הנכונה היא לפנות ולשאול מתוך עמדה של תלמיד המבקש להבין. עליו לומר: “רבנו, למדתנו כך וכך, וכיצד הדבר מתיישב עם המציאות?”.
אמנם הלכה פסוקה היא שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, אך המשמעות של כלל זה היא שיש לברר ולשאול את הרב על הנהגתו ולא לשתוק מפני כבודו, אך בשום אופן אין הדבר מתיר לתלמיד לתפוס את עמדת השופט, הדיין והמוכיח המזלזל ברבו. על התלמיד להיות שואל ומברר כדי ללבן את התורה ואת האמת.
מרים ואהרן חרגו מתפקידם זה, הם לא פנו לשאול ולברר, אלא זלזלו במשה, שפטו אותו, דנו אותו לחובה ודיברו מאחורי גבו. זוהי חריגה חמורה ביותר של התלמיד מתחומי אחריותו המוגדרים.
כפי שנאמר:
”וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה… וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת.“
(ספר במדבר, פרק י”ב, פסוקים א’-ב’, ט’-י’)
מקבילות ללא תלות: הנתק שבין תחומי האחריות
תחומי האחריות של המנהיג הרוחני ושל התלמיד הם תחומים מקבילים. לעיתים יש ביניהם מתאם (קורלציה) ולעיתים לא, אך אין ביניהם שום תלות קיומית.
במציאות אנו מוצאים כמה מצבים:
פעמים ששניהם ממלאים את אחריותם בצורה טובה (המצב האידיאלי).
פעמים שהמנהיג ממלא את אחריותו באופן מלא, אך העם והתלמידים מועלים באחריותם.
פעמים שהמנהיג מועל בתפקידו, אך התלמידים שומרים על אחריותם.
ופעמים ששני הצדדים גם יחד מועלים בתפקידם.
העיקרון הוא שכל צד צריך להיות אחראי אך ורק על תחומי האחריות שלו, המנהיג על שלו והתלמיד על שלו, מבלי ליצור עירוב, בלבול או החלפה של תחומי האחריות. לצערנו, במקרים רבים המנהיגים נוטלים לעצמם את אחריותם של התלמידים (בפטרונות יתר), וכן ההפך, התלמידים נוטלים את תפקיד המנהיג, כפי שראינו בדוגמה השלילית של מרים. עירוב ובלבול זה קורה מסיבות רבות ומגוונות שלא כאן המקום לעסוק בהן, אך זוהי תופעה נפוצה. המסר העיקרי הוא שעל כל אחד מהצדדים לזהות נכונה את גבולות גזרתו, ולא להחליף את תפקידו בתפקיד זולתו.
השלכה למישור המדיני והביטחוני: לקחי ה-7 באוקטובר
אותו הרעיון בדיוק קיים גם במישור המדיני, הפוליטי והביטחוני. ניתן לראות זאת, כדוגמה אקטואלית, במחדל הגדול של ה-7 באוקטובר מול חמאס, בכל הנוגע לתחומי האחריות שבין העם לבין המנהיגות.
לעיתים קרובות קורה שהמנהיגות הביטחונית והפוליטית מנסה להשליך את מלוא האחריות על העם. תופעה זו אינה חדשה; כך בדיוק נהג שאול המלך לאחר שנכשל במילוי הציווי במלחמה עם עמלק. כאשר שמואל הנביא מוכיח אותו על המחדל, שאול משליך את האשמה על העם וטוען שהם אלו שחמלו על הצאן והבקר.
כפי שנאמר:
”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הַחֲרַמְנוּ… וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם.“
(ספר שמואל א’, פרק ט”ו, פסוקים ט”ו, כ”ד)
ומן העבר השני, קורה גם שהעם משליך את כל האחריות שלו על ההנהגה בלבד, ובכך כל אחד מן הצדדים מנקה את עצמו מאשמה ויוצא “בסדר” עם עצמו.
האמת היא שבזמן משבר, כל צד צריך לעשות חשבון נפש נוקב אך ורק לגבי תחומי האחריות שלו. ייתכן בהחלט ששני הצדדים מעלו בתפקידם ולא מילאו אותו כראוי. מעילה באחריות מצד העם אינה פוטרת את המנהיגות, ומעילה באחריות מצד המנהיגות אינה פוטרת את העם.
אם העם מעל באחריותו האזרחית או המוסרית, יש להכות על קודקודו בהתאם למידת האחריות שהייתה לו, ואין בכך כדי להפחית כהוא זה מאחריותה של ההנהגה הביטחונית והפוליטית – שגם אותה יש להוכיח ולהכות על קודקודה בהתאם לגודל המעילה באחריות הכבדה שהופקדה בידיה.
סיכום
בין מנהיג למונהג, בין רב לתלמיד, ובין מורה לתלמיד, לכל אחד יש את תחומי האחריות הייחודיים לו, שאינם תלויים באחריותו של הצד השני.
ראשיתו של תיקון היא שכל צד ידע לזהות במדויק את גבולות הגזרה שלו, ויפעל לממש ולמצות אותם ללא קשר למידת התפקוד של הצד השני. מתוך שאיפה שכל צד ימלא את מלוא חובתו באופן עצמאי, יבוא לציון גואל.
