פרשת מסעי – אחדות הזהות והמסורות של עדות ישראל
בסוף פרשת מסעי מופיע ציווי אלוקי אשר יש בכוחו לשפוך אור גדול על עניין האחדות בין העדות השונות ובין המסורות המגוונות של עדות ישראל.
בסיום הפרשה, אנו מוצאים ציווי האוסר על השבטים להתחתן זה בזה לצורך העברת נחלאות, כפי שנאמר בספר במדבר, פרק ל”ו, פסוקים ו’–ז’:
“זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר: לַטוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.”
מפסוקים אלו עולה כי כדי שכל שבט ישמור על נחלתו הייחודית, עליו לשמור על הזהות המשפחתית והזהות העדתית-שבטית שלו, לדבוק בה, ולא להתערבב בשלב זה עם שבטים אחרים.
פקיעת המצווה והסרת המחיצות
אולם, מצווה זו של סגירות שבטית הייתה תקפה לשעתה בלבד. בסוף מסכת תענית מלמדים אותנו כי המצב הזה השתנה, כפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל:
“לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים.”
הגמרא במסכת תענית, דף ל’ עמוד ב’, מפרשת את מהותו של יום חמישה עשר באב ומסבירה כי זהו ה”יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה”. בהמשך הסוגיה, מביאה הגמרא את המקור המקראי המדויק ואת הדרשה ההלכתית המלמדת כי הדין המגביל פקע לחלוטין:
“יוֹם שֶׁהֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ? ‘זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לִבְנוֹת צְלָפְחָד וְגוֹמֵר’ – דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה.”
חכמים דרשו את המילים “זֶה הַדָּבָר” כמיעוט הלכתי, המלמד כי הגזירה הדמוגרפית והכלכלית שחילקה את העם לשבטים סגורים הייתה נחוצה רק לשלב ההתחלתי של חלוקת ארץ ישראל.
נשאלת כאן שאלת מפתח: אם איחוד ומיזוג בין השבטים אינו דבר טוב, מדוע הוא הותר לדורות הבאים אחריהם? ומאידך גיסא, אם איחוד ומיזוג בין השבטים הוא דבר מבורך, מדוע הוא לא הותר כבר לדור של יוצאי מצרים?
משל הסלט: מדוע נדרשת הבשלה נפרדת?
נראה לומר שבתחילת הדרך, בדור הראשון, כל שבט ושבט היה צריך לחזק ולבסס את התוכן הפנימי של העדה שהוא נושא בתוכו. לכן, היה עליו למצות באופן מלא את התוכן, המידות והתכונות המיוחדות של עדתו, ואסור היה לו בשלב זה להתמזג עם האחרים. ערבוב מוקדם מדי הוא בבחינת “אכילת פגה” (אכילת פרי לפני שהבשיל) ולידה טרם זמנה.
מיזוג ואיחוד מוקדמים, לפני שכל שבט התמלא עד תום בתוכן הייחודי לו, היו פוגעים בשבט המתמזג ובכלל ישראל גם יחד, כיוון שהשבט לא היה מביא עמו אל האיחוד את כל אוצרו המלא. רק לאחר שהשבט התמלא בתוכנו המיוחד, הוא יכול לבוא אל הכלל עם “רכושו” הרוחני, לתת מהונו ליתר השבטים, ובו זמנית לקבל מיתר השבטים את הרכוש המידתי והרוחני שהם מביאים עמם.
לפיכך, התהליך מחויב להתבצע בשני שלבים מדורגים:
בשלב הראשון: מיצוי וגיבוש התוכן השבטי והעדתי המקורי.
בשלב השני: מיזוג, השפעה הדדית ואיחוד מלא בין השבטים.
ניתן להבין זאת דרך משל פשוט: את העגבניות מגדלים לבד, ואת המלפפונים מגדלים לבד. רק אחרי שגדלו והבשילו כל אחד לבדם, אפשר לחתוך אותם ולהכין מהם סלט עגבניות ומלפפונים משובח. אך אם ינסו לכפות עליהם לעבור את שלב הגידול וההבשלה ביחד באותו האופן, בסופו של דבר לא יהיו לנו לא מלפפונים ראויים, לא עגבניות ראויות, וכל שכן שלא נקבל סלט עשיר, מזין וטעים המשלב את שניהם.
כישלונו של כור ההיתוך של בן-גוריון
עיקרון זה תקף לחלוטין גם בימינו, ביחס למיזוג ולאיחוד בין העדות השונות ובין המסורות המגוונות של עדות ישראל. המיזוג והאיחוד אכן צריכים לקרות, אך הם חייבים להיעשות מתוך מקום שבו כל עדה מתמלאת תחילה בתוכן שלה ומכירה אותו לעומק, ורק אחר כך מתבצע המיזוג. כל מיזוג ואיחוד שאינו דואג בתחילה לשימור ולביסוס התוכן המלא של כל עדה ועדה – סופו להיכשל ולא לצלוח.
דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בפועלו של דוד בן-גוריון בתחילת ימי הקמת המדינה. בן-גוריון ביקש למזג ולאחד באופן מיידי בין השבטים ובין כל העדות כולן, ולשם כך ניסה ליצור מושג של “יהודי חדש” המנותק מגלויותיו. מגמה זו, המוכרת כסגנון כור ההיתוך, נכשלה במידה רבה. כדי לבטא את המגמה הזו באופן אישי, בן-גוריון אף שינה את שם משפחתו המקורי מ”גרין” ל”בן-גוריון”, במטרה להפגין את ביטול הזהות השבטית-גלותית הנפרדת לטובת המיזוג.
ניסיון זה נכשל משני טעמים מרכזיים:
- הקדמת המאוחר: הדבר נעשה מוקדם מדי, מבלי שניתן זמן ומקום לתוכן הפנימי של כל עדה ועדה להתפתח ולהתבסס כצורכו.
- חוסר כבוד למסורת: המיזוג נכפה תוך כדי חוסר מתן כבוד ראוי לתכנים העמוקים ולמסורות העשירות שכל עדה ועדה הביאה עמה מארץ גלותה.
מכאן עולים שני הבדלים תהומיים בין המיזוג והאחדות המבוקשים שאנו מדברים עליהם כאן, לבין המיזוג שנכפה בימי בן-גוריון: הראשון הוא אי-מתן אפשרות למיצוי התוכן העדתי של כל קהילה, והשני הוא התעלמות מוחלטת מהתכנים הרוחניים והתורניים שהעדות השונות נשאו ושמרו עליהם לאורך הדורות.
תורת משה האחת – נכס משותף לכל העדות
כמובן, התהליך הזה אינו חייב להתנהל בסדר כרונולוגי נוקשה; הוא יכול להתרחש גם בבחינת “רצוא ושוב” (תנועה מתמדת הלוך וחזור) או בכל דרך דינמית אחרת. הכוונה המרכזית היא שהאיחוד והמיזוג הראוי והמוצלח נעשים מתוך קבלה והערכה של התוכן המיוחד והמלא שכל שבט ושבט מביא עמו, ולא מתוך התעלמות ממנו.
בימינו אנו רואים לעיתים קרובות חזרה מודעת של אנשים אל המסורות העדתיות שלהם, וזאת בדיוק משום שהמסורות הללו לא מוצו ולא קיבלו את מקומן הראוי מלכתחילה. המיזוג המושלם יושג רק כאשר יינתן ביטוי מלא לאותן מסורות. הדבר דומה למה שכתוב בחכמות הקבלה, שמידת הרחמים המאוזנת והנאותה מתקבלת דווקא על ידי התכללות ומיזוג של המידות הנגדיות – מידת החסד ומידת הדין – כאשר כל אחת מהן באה לידי ביטוי במיצויה המלא, וכולי.
יש להעמיק בנקודה יסודית זו: הנאמנות האמיתית של כל העדות כולן צריכה להיות נתונה לא למסורת העדתית הספציפית שלהן כערך עליון בפני עצמו, אלא למסורת של משה רבינו – למסורת הכללית והאחת של תורת ישראל. המציאות היא שעל פי המסורת הייחודית של עדה מסוימת, תורת משה מתבטאת באופן כזה, ובעדה אחרת היא מתבטאת באופן אחר. כל העדות כולן יונקות את מנהגיהן ומסורתן ממקור אחד ויחיד, מתורה אחת – מתורת משה, ולא מ”תורת אשכנז” או “תורת ספרד” כשלעצמן.
כל עוד היינו מפוזרים בגלות, כל עדה אחזה בכל כוחה במה שקיבלה מאבותיה וראתה בו את תורת משה המדויקת שנמסרה מסיני. אך כאשר אנו שבים מן הגלות ונפגשים מחדש כאיש אחד, וכל שבט מביא עמו את המסורת ששמר, הרי שנכס המסורת הזה הופך להיות שייך לכולם. תורת משה האחת והמשותפת לכל עדות ישראל מתעשרת באופן עצום על ידי הכללת כל המסורות של כל העדות יחד.
לפיכך, הנכס הרוחני של מסורת משה שמחזיקה כל עדה ועדה אינו נכסה הפרטי והמבודד בלבד, אלא הוא נכס כללי של כלל העדות. כל עדה ועדה מכלל עדות ישראל צריכה לראות ערך עליון וחשיבות עצומה בשימור המסורות של העדות האחרות, שכן המסורת של העדה האחרת היא למעשה המסורת שלה עצמה, אשר נשמרה בנאמנות על ידי אחים אחרים בזמן שהיו רחוקים.
המסורת של העדה האתיופית שייכת לכל העדות כולן, והמסורת של העדה האשכנזית או הספרדית שייכת באותה המידה למסורת של העדה האתיופית, וכן הלאה ביחס לכל יתר עדות ישראל – אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אין עדה שלא מביאה עמה עושר רוחני ותרבותי עצום שניתן להתברך ממנו לעדות אחרות, בין אם בחכמה, בין אם במידות טובות, בהנהגות ישרות או בכל עניין אחר. כל עדה יכולה להשלים, לחזק ולבנות את בניין מסורת משה על ידי הישענות על העדות האחרות, ויחד, כולם שותפים מלאים בבניית בניין של תורת משה כבניין שלם.
