שכל ואמונה – במקום שבו “נגמר” השכל מתחילה האמונה, או שמא מתחיל השיגעון?
במובן הפשוט, ההפך של שכל הוא חוסר שכל, או במילים אחרות – שיגעון. אלא שכאשר אומרים “חוסר שכל” או “נגמר השכל”, אפשר להתכוון לשני דברים שונים לחלוטין, וחשוב להבחין ביניהם.
באופן עקרוני, אפשר לדבר על שני מצבים: מצב שבו יש שכל והיגיון, ומצב שבו אין שכל או שהחשיבה מנוגדת לשכל. אלא שגם בתוך המצב השני יש שתי אפשרויות שונות.
שני מובנים לחוסר שכל
המובן הראשון הוא היעדר מוחלט של שכל – אפס אחוז שכל.
כך, למשל, רובנו תופסים את הדומם או גוף מת. איננו אומרים שהאבן חושבת בצורה לא נכונה או שהגוף המת חושב מחשבות לא הגיוניות. אנחנו אומרים שאין בהם חשיבה כלל. במובן הזה, “נגמר השכל” פירושו שאין עוד שכל: לא שכל נכון ולא שכל עקום, אלא היעדר מוחלט של חשיבה.
אבל יש מובן נוסף לחוסר שכל: לא היעדר חשיבה, אלא חשיבה שאינה פועלת לפי השכל.
האדם חושב, יש לו מחשבות והוא מגיע למסקנות, אבל צורת החשיבה שלו עקומה. היא אינה הגיונית, אינה לוגית ואפילו מנוגדת לשכל.
לזה אנחנו רגילים לקרוא שיגעון.
כאשר החברה מגדירה אדם כמשוגע, בדרך כלל אין הכוונה לאדם שאין לו שום מחשבה. להפך, הוא יכול לחשוב הרבה מאוד. אלא שבעיני החברה הוא אינו חושב “לפי השכל”. החשיבה שלו נתפסת כלא הגיונית, לא לוגית או מנוגדת למציאות, ולכן מגדירים אותה כשיגעון.
נמצא שיש שני מובנים אפשריים ל“נגמר השכל”:
האחד – היעדר מוחלט של שכל וחשיבה.
השני – קיימת חשיבה, אבל זו חשיבה שאינה פועלת לפי השכל, אלא באופן עקום, לא הגיוני ולא לוגי.
האם שני המצבים יכולים להיקרא “שיגעון”?
בשפה החברתית הרגילה, בדרך כלל איננו מכנים את המצב הראשון “שיגעון”.
איננו אומרים שאבן היא משוגעת משום שאין לה שכל. אנחנו פשוט אומרים שאין לה חשיבה. לעומת זאת, כאשר אדם חושב, אבל החשיבה שלו נתפסת כלא הגיונית, אנחנו עשויים לומר עליו שהוא משוגע.
אולם מבחינה רעיונית רחבה יותר, אפשר לראות בשני המצבים שני אופנים של ניגוד לשכל.
מצב אחד הוא אפס שכל – אין חשיבה שכלית כלל.
המצב השני הוא שכל עקום – קיימת חשיבה, אבל היא מנוגדת לחשיבה השכלית וההגיונית.
במובן הזה, בשני המקרים “נגמר השכל”: במקרה הראשון מפני שאין שכל כלל, ובמקרה השני מפני שהחשיבה הקיימת אינה מתנהלת על פי השכל.
לכן, אם משתמשים במילה “שיגעון” במובן רחב של ניגוד לשכל, אפשר לכנות את שני המצבים הללו “שיגעון”: שיגעון של היעדר שכל ושיגעון של חשיבה המנוגדת לשכל.
ומה הקשר בין כל זה לאמונה?
כאן מגיעה השאלה המרכזית: כאשר אנשים מדברים על אמונה כניגוד לשכל, למה בדיוק הם מתכוונים?
רבים מבעלי האמונה, כאשר הם עוסקים במושג “אמונה”, מציגים אותה כדבר שמתחיל במקום שבו השכל נגמר.
אבל אם כך, צריך לשאול: מה פירוש “נגמר השכל”?
אם פירוש הדבר הוא שהשכל כבר אינו פועל, הרי האמונה נמצאת במקום של היעדר שכל.
ואם פירוש הדבר הוא שהאדם ממשיך לחשוב, אבל מקבל דבר המנוגד למה שהשכל וההיגיון שלו אומרים לו, הרי מדובר בחשיבה המנוגדת לשכל.
לפי ההגדרות שהצגנו, שתי האפשרויות הללו נמצאות בתחום שאפשר לכנות, לפחות מבחינה רעיונית, שיגעון.
במקרה הראשון מדובר ב“שיגעון” במובן של אפס שכל – היעדר חשיבה שכלית.
במקרה השני מדובר ב“שיגעון” במובן של חשיבה המנוגדת לשכל – חשיבה לא הגיונית ולא לוגית.
לכן, כאשר אדם אומר: “במקום שבו נגמר השכל מתחילה האמונה“, צריך לברר היטב למה הוא מתכוון.
אם האמונה מתחילה משום שהשכל הסתיים ואנחנו עוברים למצב שאין בו שימוש בשכל – הרי האמונה הזאת נמצאת מחוץ לשכל במובן של היעדר שכל.
ואם האמונה אומרת לאדם לחשוב או לקבל דבר המנוגד למסקנת השכל שלו – הרי מבחינת השכל מדובר בחשיבה לא שכלית.
במובנים האלה, המילה “אמונה” עלולה להפוך למעשה לשם אחר למה שהגדרנו קודם כניגוד לשכל, ובמובן הרחב – לשיגעון.
אבל אולי “מעל השכל” אינו “נגד השכל”?
אלא שישנה אפשרות שלישית, והיא שונה באופן מהותי משתי האפשרויות שהצגנו.
יש הטוענים שקיימת מערכת חשיבה שאינה מתחת לשכל, וגם אינה נגד השכל, אלא מעל השכל.
לפי תפיסה זו, כאשר אומרים שהאמונה נמצאת “מעל השכל”, אין הכוונה שהאדם מפסיק לחשוב, וגם לא שהוא מתחיל לחשוב בצורה עקומה ולא הגיונית.
הטענה היא שקיימת חכמה גבוהה יותר מן השכל הרגיל שלנו – מערכת השגה עמוקה יותר, שאינה שיגעון אלא להפך: חכמה של החכמות ושכל של השכלים.
לפי תפיסה זו, מה שנראה לשכל הרגיל כ“מעבר לשכל” אינו בהכרח חוסר שכל. ייתכן שיש שכל גבוה יותר, שהשכל הרגיל שלנו אינו מסוגל עדיין להשיג אותו.
במובן הזה, האמונה אינה שם נרדף לשיגעון.
היא אינה אפס שכל, והיא גם אינה שכל עקום.
היא אמורה להיות חכמה נעלמת, חכמה שנמצאת מעבר להשגה השכלית הרגילה – מעין חכמת אמת עמוקה יותר.
אז האם אמונה היא שיגעון?
התשובה תלויה לחלוטין בשאלה למה אנחנו קוראים אמונה.
אם אמונה פירושה להפסיק להשתמש בשכל במקום שבו הוא נגמר – הרי מדובר במצב של היעדר שכל.
אם אמונה פירושה לקבל ולחשוב דברים המנוגדים לשכל ולהיגיון – הרי מדובר בחשיבה לא שכלית, ובמובן הזה אפשר לכנות אותה שיגעון.
אבל אם הטענה היא שהאמונה היא מערכת של חכמה גבוהה יותר, שאינה מבטלת את השכל ואינה מנוגדת לו, אלא נמצאת מעליו – אז האמונה אינה שיגעון. לפי הגדרה זו, היא דווקא חכמה של החכמות, שכל של השכלים וחכמת אמת נעלמת.
לכן לפני שאומרים “במקום שבו נגמר השכל מתחילה האמונה”, צריך לשאול מה פירוש המילים הללו.
האם במקום שבו נגמר השכל מתחיל חוסר השכל?
האם מתחילה חשיבה המנוגדת לשכל?
או שמא מתחילה שם חכמה גבוהה יותר מן השכל שאנחנו מכירים או לא מכירים?
בלי להבחין בין שלוש האפשרויות הללו, אנחנו משתמשים במילה אחת – “אמונה” – כדי לתאר דברים שונים לחלוטין.
