תכלית וסיבתיות – האם התכלית היא סיבה או תוצאה? (גרסה קצרה)
כאשר אנחנו שואלים מהי תכלית, אפשר לנסות להגדיר אותה באמצעות המושגים “סיבה” ו“תוצאה”.
במובן הפשוט, תכלית היא תוצאה רצויה.
לדוגמה, אדם אוכל מפני שהוא רוצה להיות שבע. השובע הוא התוצאה שאליה הוא רוצה להגיע, ולכן אפשר לומר שתכלית האכילה היא להיות שבע.
אבל כאן נוצרת שאלה: האם התכלית היא הסיבה לפעולה או התוצאה של הפעולה?
מצד אחד אנחנו רגילים לומר: “למה הוא אכל? כדי להיות שבע”. במובן הזה נראה שהתכלית היא הסיבה לכך שהוא אכל.
מצד שני, מבחינת סדר הדברים, הסיבה צריכה לבוא לפני התוצאה. האדם אוכל עכשיו, ורק אחר כך הוא יהיה שבע. השובע העתידי עדיין אינו קיים, ולכן כיצד הוא יכול להיות הסיבה שפועלת עכשיו?
לכן צריך לדייק.
התכלית עצמה היא התוצאה הרצויה, ואילו הרצון להגיע לתכלית הוא הסיבה המניעה.
השובע הוא התכלית. אבל הרצון להיות שבע קיים כבר עכשיו, והוא שמניע אותי לאכול.
במילים אחרות: התוצאה נמצאת בעתיד, אבל הרצון בתוצאה נמצא בהווה.
מכאן אפשר להבין מדוע לפעמים מדברים על התכלית כאילו היא הסיבה. כאשר אומרים “עשיתי את הדבר למען התכלית הזאת”, מתכוונים למעשה לכך שהרצון להגיע לאותה תכלית גרם לפעולה.
אבל מבחינה מדויקת יש להבחין בין השניים: התכלית היא מה שאני רוצה להשיג, הרצון להשיג אותה הוא מה שמניע אותי לפעול.
ההבחנה הזאת מתבררת גם מכך שאפשר שתהיה לאדם תכלית והוא לא ישיג אותה. אדם יכול לפעול כדי להגיע לתוצאה מסוימת ולהיכשל. העובדה שלא הגיע לתוצאה אינה אומרת שלא הייתה לו תכלית.
לכן תכלית אינה בהכרח התוצאה שהתרחשה בפועל, אלא התוצאה הרצויה שלמענה פעל האדם.
מכאן גם ההבדל בין סיבתיות לתכלית. בעולם יכולים להתרחש אירועים שיש להם סיבה ותוצאה בלי שתהיה להם תכלית. דבר נופל בגלל סיבה מסוימת ונוצרת תוצאה, אבל אין הכרח שמישהו רצה שהתוצאה הזאת תתרחש.
כדי לדבר על תכלית צריך להכניס לתמונה את מושג הרצון, לא סתם תוצאה, אלא תוצאה רצויה.
לכן אפשר לסכם את היחס בין המושגים כך:
התכלית היא התוצאה הרצויה. הרצון להגיע לתכלית הוא הסיבה המניעה את הפעולה.
וכאשר אנחנו אומרים שהתכלית היא “הסיבה” למעשה, הכוונה המדויקת היא שהרצון להשיג את התכלית הוא שגרם לנו לפעול.
