אמת – האם “להיצמד לאמת שלך” ו”להטיל ספק באמונות שלך” נוגדים זה את זה?
ישנן שתי עצות כיצד להגיע לאמת המוחלטת.
עצה אחת אומרת: היצמד לאמת שלך יותר ויותר, עד שבסופו של דבר, מתוך האמת היחסית שלך, תגיע אל האמת המוחלטת.
עצה אחרת אומרת: כדי להגיע לאמת, עליך להטיל ספק באמונות שלך.
האם שתי העצות הללו נוגדות זו את זו?
יש האומרים שהן אכן סותרות זו את זו, משום שבאופן כללי השכל האנושי לוקה בשורשו בסתירות, ולכן הסתירות באות לידי ביטוי בכל הדברים הנובעים ממנו, ובכלל זה גם בסתירה שבין שתי העצות הללו.
אולם על הסבר זה יש לשאול שתי שאלות.
ראשית, מי שטוען שהשכל האנושי לוקה בשורשו בסתירות צריך להוכיח שאכן בשורשו של השכל קיימות סתירות.
שנית, גם אם הוכח שבשורש השכל קיימת סתירה, עדיין צריך להוכיח כיצד מן הסתירה הקיימת בשורש השכל מתחייבת סתירה בכל הדברים הנובעים ממנו, ובפרט כיצד מכאן מתחייבת הסתירה שבין שתי העצות הללו.
לכן, כל עוד לא ניתנו שתי ההוכחות הללו, אין לקבל הסבר זה.
הסבר שני – האם העצה להטיל ספק סותרת את עצמה?
הסבר שני אומר שהעצה השנייה סותרת את עצמה.
כדי להטיל ספק באמונות שלך, אתה מטיל בהן ספק באמצעות אמונות אחרות שלך ומכוחן. לכן, האמירה שתגיע לאמת המוחלטת באמצעות הטלת ספק באמונות שלך נושאת בתוכה סתירה.
לפי הסבר זה, קיימת סתירה בתוך העצה השנייה עצמה.
אומנם הסבר זה מוכיח שחלק אחד של הרעיון הוא סתירתי מצד עצמו, וממילא שבמכלול הדברים קיימת סתירה, אך אין הוא משיב לגמרי על העניין שלפנינו.
השאלה שלנו אינה רק האם הרעיון השני סותר את עצמו, אלא האם הוא עומד בסתירה לרעיון הראשון, האומר שכדי להגיע לאמת עליך להיצמד לאמת שלך.
כלומר, גם אם נניח לצורך הדיון שהרעיון השני נכון ואינו מכיל סתירה פנימית, עדיין נשאל: האם הוא עומד בסתירה לרעיון הראשון?
על השאלה הזאת ההסבר השני אינו משיב.
הסבר שלישי – אמת יחסית מול אמת מוחלטת
הסבר שלישי אומר שיש סתירה בין שני הרעיונות משום שהרעיון הראשון אומר להיצמד לאמת היחסית, ואילו הרעיון השני אומר להיצמד לאמת המוחלטת ולא להסתפק באמת היחסית.
לכאורה, אם כן, קיימת סתירה: הרעיון הראשון בעד האמת היחסית, ואילו הרעיון השני נגד האמת היחסית ובעד האמת המוחלטת.
אך גם הסבר זה אינו נותן תשובה מספקת.
שני הרעיונות הרי מבקשים להביא את האדם אל האמת המוחלטת, ולא להשאיר אותו באמת היחסית. ההבדל ביניהם הוא בדרך שבה הם מציעים להגיע אליה.
לכן, שניהם בעד האמת המוחלטת, ושניהם אינם מציעים להישאר באמת היחסית.
ממילא, לא נכון לומר שהסתירה ביניהם היא ביחסם לאמת היחסית או לאמת המוחלטת. שניהם מציבים את אותה מטרה – להגיע לאמת המוחלטת – ורק מציעים דרכים שונות להגיע אליה.
הסבר רביעי – להיצמד להנחות היסוד או להטיל בהן ספק?
הסבר רביעי אומר שיש סתירה בין שני הרעיונות מפני שהרעיון הראשון אומר למעשה: היצמד להנחות היסוד שלך.
שהרי לומר “היצמד לאמת שלך” פירושו להיצמד להנחות היסוד שאתה חושב שהן אמת.
לעומת זאת, הרעיון השני אומר: בדוק את הנחות היסוד שלך והטל בהן ספק.
לכן, ביחס להנחות היסוד שהאדם חושב שהן האמת האישית והסובייקטיבית שלו, קיימת סתירה בין הרעיון הראשון לרעיון השני.
לפי הרעיון הראשון, לגיטימי ואף נדרש להיצמד אליהן, ואילו לפי הרעיון השני, צריך להטיל בהן ספק.
נראה שהתשובה הרביעית כבר מתקבלת יותר על הדעת כהסבר לכך שקיימת סתירה בין שתי העצות.
נביא דוגמה כדי להראות את ההבדל בין שני הרעיונות ובין דרכי יישומם.
האם מחר תזרח השמש?
נניח שהיום אמצע הקיץ, ונשאל: האם מחר תזרח השמש או לא תזרח?
האמת האישית של רוב ככל האנשים תהיה שמחר תזרח השמש.
לכן, לפי העצה של הרעיון הראשון, הם אמורים להיצמד לאמת האישית שלהם שמחר תזרח השמש.
גם אם מסיבה כלשהי לא נוח להם עם המחשבה הזאת והם היו רוצים לשכנע את עצמם שמחר לא תזרח השמש, לפי העצה הראשונה עליהם לדבוק באמת האישית שלהם. אין להם לנסות לתור אחר “חשיבה חיובית”, אוטוסוגסטיה או כל מניפולציה אחרת על המחשבה, אלא להיצמד לאמת האישית שלהם: לפי מה שנראה לי כאמת, מחר תזרח השמש.
לעומת זאת, לפי הרעיון השני, האדם אמור להטיל ספק גם באמונה שלו שמחר תזרח השמש.
עליו לומר: אולי אני טועה? אולי מחר לא תזרח השמש? אולי האמת האישית שלי, האומרת לי שמחר תזרח השמש, שגויה?
לכן עליו להטיל ספק גם בה.
בקיצור, לפי הרעיון הראשון, האדם צריך להיצמד לאמת האישית שלו ולא לנסות לעשות מניפולציה על עצמו, לבצע אוטוסוגסטיה או להשתמש בכל דרך אחרת כדי לסטות ממה שנראה לו כאמת. עליו להיצמד לאמת האישית שלו, בין שהיא נוחה לו ובין שאינה נוחה לו.
לעומת זאת, לפי הרעיון השני, האדם צריך להטיל ספק גם באמת האישית שלו.
בנקודה הזאת נראה שקיים ניגוד ברור בין שתי העצות.
האם האמת האישית הטבעית היא להאמין באלוהים?
אגב הדברים, אפשר לראות דיון דומה גם במחלוקת שבין מאמינים באלוהים לבין מי שאינם מאמינים באלוהים.
אחת השאלות שאפשר לשאול היא: מהי האמת האישית הטבעית של האדם? האם ברירת המחדל האנושית היא אמונה באלוהים או אי־אמונה באלוהים?
יש מאמינים הטוענים שהנטייה הטבעית של האדם היא להאמין באלוהים, ורק החינוך, החברה, ההרגלים וגורמים אחרים עלולים לקלקל או לטשטש נטייה זו. לפי תפיסה זו, אם האדם ייצמד לאמת האישית והטבעית שלו, הוא יאמין באלוהים.
מאידך, יש שאינם מאמינים באלוהים וטוענים בדיוק את ההפך: אילו האדם היה נצמד לאמת האישית והטבעית שלו, הוא דווקא לא היה מאמין באלוהים. לשיטתם, האמונה באלוהים היא תוצר של חינוך, תרבות והרגלים, ואינה תוצר טבעי של האמת האישית של בני האדם.
כלומר, קיימת מחלוקת בשאלה מהי ברירת המחדל האנושית: להאמין או לא להאמין.
איננו באים כאן להכריע בשאלה הזאת. מטרת הדוגמה היא רק להראות שהשאלה מהי האמת האישית של האדם קיימת ונידונה בהקשרים רבים.
יש מקרים שבהם האמת האישית הסובייקטיבית נראית לרוב האנשים ברורה למדי, כמו בדוגמה של זריחת השמש בקיץ. לעומת זאת, יש מקרים שבהם קיימת מחלוקת גם בשאלה מהי בכלל האמת האישית והטבעית של האדם, כמו בשאלת האמונה באלוהים.
האם שתי הדרכים יכולות להגיע בסופו של דבר לאותה תוצאה?
למרות כל האמור, אפשר לומר שגם מי שמיישם את הרעיון השני, לאחר שהטיל ספק באמונות ובהנחות היסוד שלו, עשוי להגיע בסופו של דבר לאותו מצב שאליו מגיע מי שמיישם את הרעיון הראשון.
יכול להיות שמי שהולך בדרך השנייה, לאחר שיטיל ספק בהנחות היסוד שלו, יגלה שחלק מאותן הנחות הן אכן אמיתיות בעיניו.
ייתכן שאותן הנחות יסוד שהוא יגיע למסקנה שהן אמיתיות יהיו זהות להנחות היסוד של האדם שמיישם את הרעיון הראשון ודבק באמת שלו.
וכן להפך: ייתכן שמי שייצמד לאמת האישית שלו יגיע בסופו של התהליך למצב שבו לא תישאר אצלו הנחת יסוד מסוימת שהוא חושב שהיא בהכרח האמת שלו.
לכן אפשר לומר ששתי העצות נוגדות זו את זו, אבל הדבר ברור בעיקר אם נניח שתוצאות הטלת הספק של מי שמיישם את הרעיון השני יהיו שונות מתוצאות ההיצמדות לאמת האישית אצל מי שמיישם את הרעיון הראשון.
לעומת זאת, אם נאמר שבסופו של דבר שתי הדרכים מגיעות לאותה נקודה, לא בהכרח תהיה סתירה מעשית בין שתי העצות, לפחות לא ביחס לתוצאות שאליהן מגיעים האנשים המיישמים אותן.
כלומר, גם אם קיים הבדל בניסוח של שתי העצות וגם בדרך שבה מיישמים אותן, ייתכן שלא יהיה הבדל בתוצאות היישום.
ממילא, יש להבחין בין ניגוד בדרך לבין ניגוד בתוצאה.
ייתכן ששתי הדרכים מנוסחות באופן מנוגד ואף דורשות פעולות מנוגדות בנקודת הפתיחה, ובכל זאת בסופו של דבר הן עשויות להביא את האדם לאותה נקודה.
תוכן או טרמינולוגיה?
כעת מתעוררת שאלה נוספת: האם נכון לנסח את הרעיון הראשון במילים “היצמד לאמת שלך“, או שמא נכון יותר לומר “היצמד לאמונות שלך“?
מתי משתמשים בביטוי “האמת שלי”, ומתי משתמשים במושג “האמונות שלי” או “אני מאמין”?
קודם כול צריך ללבן האם השאלה היא שאלה של תוכן או שאלה לשונית.
כלומר, האם אנחנו מסכימים עם האופן שבו פירשנו את הרעיון הראשון, ולכן מבחינת התוכן ברור לנו מה הוא אומר, וכל השאלה היא רק האם נכון יותר להשתמש בביטוי אחר שישקף באופן מדויק יותר את הרעיון הטמון בו?
אם התברר שיש הסכמה על התוכן, אפשר לעבור לדון בעניין הלשוני והטרמינולוגי: האם מבחינת השפה מתאים יותר לומר בעצה הראשונה “היצמד לאמונות שלך” או “היצמד לאמת שלך”?
“האמת שלי” או “האמונות שלי“?
נראה שמבחינת השפה העברית, הביטויים קרובים מאוד ולעיתים יכולים לשמש זה במקום זה.
עם זאת, אם נשאל האם אנשים משתמשים תמיד בשני הביטויים באותו אופן, או שלכל אחד מהם יש מאפיינים מיוחדים בשפה המדוברת, נראה שקיים ביניהם הבדל מסוים.
בפועל, נכון שיש מקרים שבהם משתמשים בביטויים כביטויים קרובים או נרדפים. עם זאת, נראה שאנשים משתמשים יותר בביטוי “האמת שלי“ כאשר מדובר בדברים שהם תופסים כסובייקטיביים, ופחות כאשר מדובר בדברים שהם תופסים כאובייקטיביים.
כלומר, גם כאשר קיימות מחלוקות בעניינים אובייקטיביים, הנטייה היא להשתמש פחות בביטוי “האמת שלי” ככל שהעניין נתפס כאובייקטיבי יותר.
עם זאת, צריך להבחין בין הדבר שבו דנים לבין דעתו של האדם עליו.
לדוגמה, השאלה האם מחר תזרח השמש היא שאלה על מציאות אובייקטיבית. או שהשמש תזרח או שלא תזרח. אבל דעתו של האדם בשאלה הזאת היא עדיין עמדה סובייקטיבית שלו.
לכן, גם כאשר דנים במשהו אובייקטיבי, אדם יכול להשתמש בביטוי “האמת שלי”, משום שהוא אינו מדבר בהכרח על המציאות כשלעצמה אלא על דעתו ביחס למציאות, ודעתו היא כמובן שלו.
בכל מקרה, נראה שקיימת נטייה כללית להשתמש פחות בביטוי “האמת שלי” ככל שהעניין נתפס כאובייקטיבי יותר, ולהשתמש בו יותר ככל שהעניין נתפס כסובייקטיבי יותר.
מדוע אולי עדיף לומר “היצמד לאמונות שלך“?
אולם יש כאן עניין נוסף.
ייתכן שהיה נכון יותר לנסח את העצה הראשונה במילים “היצמד לאמונות שלך“ במקום “היצמד לאמת שלך”.
בניסוח כזה, הניגוד בין הרעיון הראשון לרעיון השני נעשה בולט, פשוט וברור יותר.
הרעיון הראשון יהיה:
כדי להגיע לאמת המוחלטת – היצמד לאמונות שלך.
והרעיון השני יהיה:
כדי להגיע לאמת המוחלטת – הטל ספק באמונות שלך.
כאשר משתמשים באותו מונח – “אמונות” – בשתי העצות, קל הרבה יותר לראות את הניגוד ביניהן.
העצה הראשונה אומרת ביחס לאמונות: היצמד.
העצה השנייה אומרת ביחס לאמונות: הטל ספק.
לכן נראה שקיים ניגוד בין שני הרעיונות.
אבל מדוע אנחנו אומרים “נראה שקיים ניגוד”, ולא קובעים באופן מוחלט שיש סתירה?
יש לכך לפחות שתי סיבות.
ראשית, כפי שכתבנו לעיל, גם אם דרכי היישום שונות ואף מנוגדות, לאחר יישומן התוצאות עשויות להיות זהות. ייתכן שהאדם שהטיל ספק באמונותיו יחזור בסופו של דבר לאותן אמונות שבהן החזיק מלכתחילה.
שנית, הניגוד קיים רק אם נאמר שהאמונות שעליהן מדבר הרעיון הראשון הן אותן אמונות שעליהן מדבר הרעיון השני.
אם הרעיון הראשון אומר להיצמד לסוג מסוים של אמונות, ואילו הרעיון השני אומר להטיל ספק בסוג אחר של אמונות, אין בהכרח סתירה.
עם זאת, במובן הפשוט נראה ששני הרעיונות מתכוונים לאותן אמונות. לכן, לפחות כפי ששתי העצות מנוסחות וכפי שהן מובנות במובן הפשוט, נראה שקיים ביניהן ניגוד, האחת אומרת להיצמד לאמונות, והשנייה אומרת להטיל בהן ספק.
איזו משתי העצות נראית בעייתית יותר באופן אינטואיטיבי?
אפשר לשאול שאלה נוספת: איזו משתי העצות נראית בעייתית יותר באופן אינטואיטיבי – העצה הראשונה או העצה השנייה?
יש מי שאומר שהעצה השנייה נראית לו בעייתית יותר.
מדוע?
מפני שכאשר אדם בא ליישם אותה בפועל, כלומר מתחיל להטיל ספק באמונות ובהנחות היסוד שלו, הוא עלול להרגיש שהוא מתחיל לאבד את האחיזה שלו במציאות. אם הוא מטיל ספק שוב ושוב בדברים שעליהם נשענה תפיסת עולמו, הוא עלול לפחד שהוא הולך לאיבוד, משום שכבר אין לו במה להיאחז.
לעומת זאת, יש מי שאומר שדווקא העצה הראשונה נראית בעייתית.
מדוע?
מפני שלהיצמד לאמת שלך הוא לכאורה תהליך שמתרחש באופן טבעי ממילא. האדם באופן אינסטינקטיבי נצמד למה שנראה לו כאמת.
כאשר הוא חושב, הוא חושב בהתאם לאמת האישית שלו. כאשר הוא מקבל החלטות, הוא מקבל אותן בהתאם למה שנראה לו נכון. במובן הזה, זוהי ברירת המחדל של המוח האנושי.
אם כך, מה הועילה העצה שאומרת לאדם “היצמד לאמת שלך“?
הרי לכאורה הוא עושה זאת ממילא.
אם האדם תמיד פועל וחושב על פי מה שנראה לו כאמת האישית שלו, צריך עיון מהו החידוש שבעצה הזאת ומה היא מוסיפה על ההתנהלות הטבעית של האדם.
אולם התשובה לשאלה זו דורשת דיון בפני עצמו, והיא תתבאר במקום אחר.
