אמת ושקר – האם האמת היא טובה והשקר הוא רע?
יש כאלה בשיטת הקבלה שאומרים, האמת היא המועיל והשקר הוא המזיק – הגדרה המיוחסת לחכמי הקבלה.
יש גם כאלה מחכמי הדת שאומרים, מה שהתורה מצווה הוא האמת, ומה שלא – הוא השקר.
וכן יש מן המדענים שאומרים, מה שאנו רואים במציאות הוא האמת; מה שהצטבר אצלנו מתוך הניסיון במציאות הוא האמת, כגון בשיטת האמפיריציזם במדע.
ויש גם מן המורים הרוחניים שאומרים: האמת תמיד מתוקה והשקר תמיד מר.
יש בעיה יסודית המשותפת לכל התפיסות הללו: קודם יורים את החיצים, ואחר כך, במקום שבו נפלו החיצים, מסמנים את המטרות. ברור שבשיטה הזאת, במאה אחוז מהמקרים יקלעו למטרה. אפשר אפילו לירות את החיצים בעיניים עצומות – תמיד יקלעו למטרה, משום שהמטרה מסומנת רק לאחר שהחץ כבר נפל.
זה, למעשה, מה שעושות כל השיטות הללו: קודם מחליטים כיצד כדאי לנו להגדיר את האמת ואת השקר, ואחר כך, בהתאם להגדרה שקבענו, בונים תאוריה שתסביר את מה שאנו מוצאים.
כלומר, קודם מחליטים מה כדאי לנו להגדיר כאמת ומה כדאי לנו להגדיר כשקר, ולאחר מכן, על פי ההגדרות שקבענו, מחליטים מה אמת ומה שקר במציאות ובחיים.
זהו מה שנקרא כשל הנחת המבוקש: קובעים מראש כיצד נכון להגדיר מהי האמת ומהו השקר, וממילא מסדרים לאחר מכן את כל הדברים בהתאם להגדרה שנקבעה מראש.
זה מזכיר לי חבר שהיה לי, שכאשר היה פותר תרגילים במתמטיקה, היה מסתכל תחילה על התשובה הסופית שבסוף הספר, ואחר כך פותר את התרגיל באופן שיוביל אותו אל התשובה הרצויה. במקום לפתור את התרגיל ולראות איזו תשובה תתקבל, הוא כבר ידע מראש מהי התשובה שאמורה להתקבל, ולכן פתר את התרגיל כך שייצא לו מה שכתוב בסוף הספר.
כמו שההתנהלות של אותו חבר בשיעורי המתמטיקה, או המשל על האדם שמסמן את המטרה רק לאחר שירה את החיצים, נראים לנו מגוחכים לחלוטין, כך גם השיטות שהבאנו למעלה להגדרת אמת ושקר נראות, לפי ביקורת זו, מגוחכות לחלוטין.
ונפרט אחת לאחת ונסביר בקצרה את האבסורד שבכל אחת מהן.
האמת היא המועיל והשקר הוא המזיק
כיצד אותם מקובלים קבעו שהמועיל הוא האמת והמזיק הוא השקר?
כי כך נוח להם לחשוב.
האם יש להם הוכחה אמיתית לכך שהשקר תמיד מזיק והאמת תמיד מועילה? לא.
יתרה מזו, בחיים בפועל גם הם מתנהגים וחיים לעיתים על פי העיקרון שלפעמים האמת מזיקה והשקר מועיל.
אם כך, מדוע להציג שיטה המנוגדת, לכאורה, לאורח החיים הממשי שעל פיו הם עצמם חיים?
מפני שכך ניתן למצוא משמעות לחיים, וכן בשל כל מיני חשבונות והשפעות אישיות וכלליות הגורמות לאדם לאמץ תאוריה כזאת, אף שלפי הביקורת המוצגת כאן היא אינה עומדת בשום מבחן מלבד הדמיון הפורה של מי שמחזיק בה.
כלומר, קודם נקבע שהאמת היא המועיל והשקר הוא המזיק, ולאחר מכן מפרשים את המציאות בהתאם להגדרה הזאת.
האמת היא מה שהדת אומרת
אותו דבר קורה אצל חלק מחכמי הדת.
כדי שלא יהיה אפשר להקשות עליהם קושיות, וכדי שלא יהיה אפשר להציג בפניהם דברי אמת ושקר הנוגדים את דתם, הם קובעים מראש הגדרה שלפיה האמת היא מה שהדת אומרת, והשקר הוא מה שמנוגד לדת.
בשיטה הזאת, לכאורה, נפתרות מראש כל השאלות והסתירות שיכולות להתעורר מן המציאות כנגד הדת והאמונה.
מדוע?
מפני שכבר קבענו מראש שאמת ושקר נקבעים על פי חוקי הדת. ממילא, כל מה שמתאים לדת מוגדר כאמת, וכל מה שמנוגד לה מוגדר כשקר.
אלא שהבעיה היא שההגדרה הזאת עצמה נקבעה בלי שהוכח שזו אכן האמת באמת.
כלומר, השאלה שאותה צריך היה לברר מלכתחילה – האם מה שהדת אומרת הוא אמת – מקבלת תשובה באמצעות הגדרה מוקדמת שלפיה מה שהדת אומרת הוא, מעצם הגדרתו, אמת.
האמת היא מה שהמדע יכול לבדוק
וכן אצל חלק מן המדענים.
הם אומרים: המדע נכון משום שזה מה שאנו רואים שעובד, משום שזה מה שהניסיון מוכיח. אנו רואים שזה עובד, ולכן זה נכון וזוהי המציאות.
ומכאן מסדרים את המציאות על פי העיקרון הזה: מה שהמדע ראה, ניסה ובדק – הוא אמת; ומה שלא – אינו אמת.
כלומר, נקבעו מראש הגדרה ועיקרון, ועל פיהם מקטלגים את יתר הדברים במציאות.
למשל, נשאל: האם יש נשמה?
לפי גישה כזאת התשובה תהיה: לא הצלחנו למדוד נשמה בכלים מדעיים ובמעבדה, ולכן אין נשמה.
כלומר, קבענו מראש כלי מדידה מסוימים לבחינת האמת, ועל פיהם כל מה שנכנס לתוך הכלים הללו הוא אמת, ומה שאינו נכנס לתוכם – אינו אמת.
אבל כאן מתעוררת השאלה: מי קבע שרק כלי המדידה המדעיים הם המדד היחיד והנכון למציאות?
המדענים עצמם.
ומי אמר שהקביעה הזאת עצמה נכונה באמת?
אף אחד.
לכן, לפי הביקורת הזאת, גם כאן אנחנו חוזרים לאותה בעיה: קודם קובעים מהו הכלי שבאמצעותו מודדים אמת, ולאחר מכן משתמשים באותו כלי כדי לקבוע מהי האמת.
האמת תמיד טובה והשקר תמיד רע
תופעה דומה אפשר למצוא אצל מורים רוחניים המבקשים לעודד את האדם לחפש את האמת המוחלטת.
הם אומרים: האושר נמצא באמת המוחלטת; האמת היא הטוב המוחלט.
ואז מתעוררת שאלה פשוטה, אם האמת היא הטוב המוחלט, כיצד ייתכן שבחיים אנחנו רואים אנשי אמת שסובלים ואנשי שקר שצוהלים?
התשובה שניתנת היא, אנשי האמת שסובלים – סובלים בגלל נקודות השקר שיש באמת שלהם; ואנשי השקר שצוהלים – צוהלים בגלל נקודות האמת שיש בהם.
אלא שגם כאן אנחנו חוזרים לאותו מבנה.
קודם קובעים מראש שהאמת היא טובה והשקר הוא רע. לאחר מכן, כאשר המציאות נראית כאילו היא סותרת את הקביעה הזאת, מסדרים מחדש את פרשנות המציאות בהתאם להגדרה שקבענו.
אם איש אמת סובל, אומרים שהסבל נובע מן השקר שעדיין קיים בו.
אם איש שקר מאושר, אומרים שהאושר שלו נובע מנקודות האמת שקיימות בו.
ממילא, אין שום מציאות שיכולה להפריך את התאוריה, משום שכל מציאות תפורש מראש באופן שיתאים לה.
קודם קובעים את המטרה ואחר כך מסמנים סביבה את העיגול
בקיצור, קובעים מראש שהאמת טובה והשקר רע, ולאחר מכן מסדרים את המציאות בהתאם לקביעה הזאת. כך אין בעיות, אין קושיות ואין סתירות.
אם משהו טוב, נמצא בו את האמת. אם משהו רע, נמצא בו את השקר.
ואם אדם אמיתי סובל, נאמר שהסבל נובע מן השקר שבו. ואם אדם שקרן נהנה, נאמר שההנאה נובעת מנקודת האמת שבו.
בדרך הזאת התאוריה תמיד תהיה נכונה, משום שהיא בנויה באופן שאינו מאפשר למציאות לסתור אותה.
זו שיטה מצוינת להעמיד השקפת עולם ודרך חיים שיהיו חפות מקושיות ומבעיות.
אבל האם שיטה כזאת באמת מייצגת את האמת, את כל האמת ורק את האמת?
זו כבר שאלה אחרת.
