אם יש בחירה חופשית על המעשים – הרי שהיא חלה גם על המחשבות היוצרות את המעשים, ולא רק על המעשים. ואם אין בחירה חופשית על המחשבות – הרי שאין בחירה גם על המעשים הנובעים מהן. אם כך, מה גורם לאנשים לחשוב שאין בחירה על המחשבות, אך יש בחירה על המעשים?
לכאורה, מהי השאלה בכלל? הרי ניתן לומר בפשטות: משום שלא חשבו על הדברים עד הסוף. אלא שאז יש לשאול: מדוע לא חשבו עד הסוף?
לשאלה זו ייתכנו כמה תשובות. ייתכן שהדבר נובע מחוסר עיון מספק; ייתכן משום שאין לאדם בחירה כיצד לחשוב; וייתכן גם שיש לאדם בחירה, אך הוא בוחר שלא לחשוב.
יש גם הסבר נוסף: קל יותר לאדם לראות שלפעולות יש סיבות, ולכן נדמה שיש עליהן שליטה באמצעות הסיבות; בעוד שלמחשבות הסיבות אינן ניכרות לעין, ולכן נדמה שאין עליהן שליטה. מכאן הוא מסיק שעל הפעולות יש בחירה, ואילו על המחשבות אין.
אולם העיקר הוא זה: אם קיימים רק מחשבה ופעולה, והמחשבה מחייבת את הפעולה – אזי אם אין בחירה על המחשבה, בהכרח שאין בחירה על הפעולה; ואם יש בחירה על הפעולה, בהכרח שיש בחירה על המחשבה.
על כן, כאשר אדם טוען שאין בחירה על המחשבה אך יש בחירה על הפעולה, יש לשאול אותו: מדוע אתה סבור שאין בחירה על המחשבה? ומדוע אתה סבור שיש בחירה על הפעולה? בשלב זה הוא עשוי להסתבך בהסבריו, שכן לבסוף מתברר כי או שיש בחירה על הכול – או שאין בחירה כלל.
