טעמי המצוות וחשבונות ההשגחה: בין דעת אדם לדעת עליון
א. האם ניתן לדעת את טעמי המצוות?
עיסוק נרחב קיים בהגות היהודית סביב שאלת טעמי המצוות: האם אנו מסוגלים לרדת לסוף דעתה של המצוה? האם יש למצוות טעם הגיוני שאנו יכולים לתפוס בשכלנו, והאם הטעמים הללו משקפים את האמת המוחלטת?
במסורת היהודית ניתן למצוא כמה גישות מרכזיות לעניין זה. ישנם הוגים הסוברים כי לכל המצוות כולן ישנו טעם הגיוני ותועלתי. לעומת זאת, הרמב”ם בהקדמתו למסכת אבות (הידועה כספר “שמונה פרקים”, פרק שישי) מבצע חלוקה חדה בין “מצוות שכליות” לבין “מצוות שמעיות” (חוקים). מתוך דבריו שם עולה כי בעוד שלמצוות השכליות ישנו טעם גלוי ומובן, הרי שהמצוות השמעיות והחוקים אינם נתפסים בשכל האנושי, ועל האדם לקיימם אך ורק מתוך קבלת עול, משום ש”כך גזר ה’ ובא המעשה הראוי בה שמעי” – כלומר, רק מפני שאבינו שבשמיים ציווה עליהן.
מנגד, קיימות גישות רחבות בתורת החסידות המקצינות תפיסה זו, וקובעות כי יש לקיים את כל המצוות כולן ללא תלות בטעמיהן – כולל אותן מצוות הנראות לנו כשכליות לחלוטין (כמו מצוות שבין אדם לחברו). לפי גישה זו, גם במצוות המובנות, הטעמים האמיתיים והשורשיים נותרים כמוסים ונסתרים מעיני בשר ודם, או שהמצווה נעשית כגזירה אלוקית עליונה שאינה כפופה למערכת של טעמים.
ב. מגבלת התפיסה האנושית: “אילו ידעתיו הייתיו”
כאשר אנו דנים ב”טעמי המצוות”, עלינו להבחין בין שתי משמעויות שונות לחלוטין:
האם אנו מכוונים לטעם המוחלט והמקורי שבגללו ציווה אלוהים את המצווה?
או שמא אנו מכוונים לטעם רעיוני ומוסרי שנראה לנו נכון ומתאים, מבלי להתחייב לכך שזוהי אכן הכוונה האלוהית המקורית?
אם נתייחס לטעמי המצוות במובן הראשון – כלומר, כרצון להבין את כוונתו של הבורא בעצמו – הרי שדבר זה אינו אפשרי כלל עבור בן אנוש. כפי שניסח זאת החכם רבי ידעיה הפניני בספרו “בחינות עולם”: “אִלּוּ יְדַעְתִּיו הֱיִיתִיו”. רק מי שהוא אלוהים בעצמו יכול להבין את דעתו וכוונתו של אלוהים. מאחר שהאדם אינו אלוהים, אין לו שום דרך להשיג את מהות המחשבה האלוהית, וכל טעמי המצוות מצד הבורא נותרים נשגבים ומרוממים מאיתנו.
אדרבה, כל עוד האדם נותר בגבולות האנושיים, ברור לחלוטין שהטעמים שהוא מעניק למצוות אינם משקפים את דעתו של האל. רעיון זה מובהר היטב בדברי רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר”ן, חלק שני, תורה נ”ב, שם הוא כותב כי בהכרח חייבות להיות קושיות ותמיהות על הנהגתו של אלוהים. שכן, אילו הייתה הנהגתו מובנת לחלוטין וללא קושיות, הרי שדעתו הייתה שווה לדעתנו – ומאחר שהוא אינסופי ואנו סופיים, בהכרח שדעתו תהיה הפוכה ומרוממת מדעתנו.
הדבר מתקשר לדברי חכמינו זיכרונם לברכה במסכת פסחים (דף קי”ט, עמוד א’): “דעת עם הארץ הפוך מדעת תלמיד חכם”. כאשר, “עם הארץ” מרמז על האדם הארצי והמוגבל, ואילו “תלמיד חכם” מרמז על חכמתו המופשטת של הקדוש ברוך הוא – דעותיהם הפוכות לחלוטין ואין ביניהן קו משווה.
ג. הערך והתועלת של טעמים אנושיים
אם הטעמים שאנו מוצאים למצוות אינם מייצגים את הכוונה האלוהית האמיתית, נשאלת השאלה: מהו בכלל ערכם?
ראשית כל ביחס לאמת האלוהית האמיתית הם חסרי ערך לחלוטין אך יכולה להיות תועלת אישית ומנטלית עצומה במציאת טעמים למצוות מצידנו, עבור עצמנו. התועלת המרכזית היא חיבור הלב וחבוב המצווה. טבעו של האדם לקבל ולקיים בשמחה דברים שיש בהם היגיון המדבר אל ליבו. הטעמים הללו נועדו, כביכול, “לשבר את האוזן” ולסייע לאדם להתגבר על מיעוט אמונתו ודעתו הקצרה.
עם זאת, חובה עלינו לנקוט בזהירות כפולה:
ראשית, אין לתלות חלילה את קיום המצווה בטעם שמצאנו לה, ואין לחשוב שזוהי כוונתו המוחלטת של הבורא.
שנית, אם ניתקל במצווה שלא מצאנו לה שום טעם הגיוני, אסור לנו להקל בה ראש או לזלזל בה.
על אזהרה זו עמד הרמב”ם בהרחבה בספרו משנה תורה, הלכות מעילה, פרק ח’, הלכה ח’ (וכן בסוף הלכות תמורה):
“ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה’ פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול.”
חסרונו של טעם במצווה אינו מעיד על כך שהמצווה חסרת טעם, אלא על מוגבלות ההבנה שלנו. כפי שדרשו חז”ל במדרש על הפסוק בספר דברים (פרק ל”ב, פסוק מ”ז): “כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם” – ואמרו בירושלמי (מסכת פאה, פרק א’, הלכה א’): “אם ריק הוא – מכם הוא”, כלומר: אם המצווה נראית לכם ריקה מתוכן ומטעם, החיסרון והריקנות נובעים מכם ומקוצר דעתכם, ולא מן המצווה עצמה.
אפילו אם נניח שחלק מטעמי המצוות נמסרו לנו ישירות מפי הגבורה, עלינו להבין שאין אלו הטעמים כפי שהם במחשבה האלוהית העילאית, אלא רק רובד מצומצם שאלוהים בחר לחשוף בפנינו כדי שנתפוס אותו בכלים הסופיים שלנו. הטעם האמיתי נותר חסוי, בבחינת הפסוק בספר ישעיהו (פרק ס”ד, פסוק ג’): “עַין לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ”. מחשבתו של האל אינה ניתנת להשגה, כפי שנאמר בספר ישעיהו (פרק נ”ה, פסוקים ח’-ט’): “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה’… כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם”.
ד. השלכת הרעיון על חשבונות ההשגחה הפרטית
רעיון זה נכון שבעתיים כאשר אנו באים לדון בחשבונות ההשגחה הפרטית. אנשים רבים נוטים לקבוע בביטחון מוחלט את הסיבות לאירועי העולם: “דבר זה קרה בגלל עוון פלוני”, או “אסון זה התרחש בגלל מעשה אלמוני”.
ניסיון זה לערוך את חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא הוא שגיאה מוחלטת. ההסברים שאנו נותנים לעצמנו יכולים להועיל לנו ברמה החינוכית והאישית כדי להתעורר לתשובה, אך בשום אופן אינם משקפים את הסיבתיות האלוהית האמיתית. המרחק בין המחשבה האנושית הסופית למחשבה האלוהית האינסופית יוצר פער בלתי ניתן לגישור (כפי שהוזכר לעיל מתוך דברי רבי נחמן בליקוטי מוהר”ן, חלק שני, תורה נ”ב).
רבי נחמן מברסלב ממחיש זאת באופן נפלא בסיפור המובא בספר שיחות הר”ן (שיחה נ”ב), שם הוא מתאר את דרכי ה’ הנעלמות שאין שום שכל אנושי מסוגל להבין:
“פַּעַם כְּשֶׁדִּבֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הַנֶּעְלָמִים, וּמֵעִנְיָן שֶׁאֵין שׁוּם שֵׂכֶל לְהָבִין נִפְלְאוֹת דַּרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, סִפֵּר שֶׁהָיָה יְהוּדִי עָנִי אֶחָד מְטֻפָּל בִּבְנֵי בַּיִת הַרְבֵּה, שֶׁהָיָה שׂוֹכֵר כָּל שָׁלשׁ שָׁנִים אֶת הַבֵּית הַמַּרְזֵחַ (הַנִּקְרָא רֶענְדַאר) מֵהַפָּרִיץ, וְהָיָה דָּר שָׁם וּמִתְפרְנֵס מִמֶּנּוּ, וְכָךְ הָיָה שׂוֹכְרוֹ שָׁנִים רַבּוֹת. וּבְכָל שָׁלשׁ שָׁנִים כְּשֶׁנִּגְמְרָה הַשְּׂכִירוּת וְהִכְרִיז הַפָּרִיץ עַל שְׂכִירוּת הַמַּרְזֵחַ, לֹא שְׂכָרוֹ אַף אֶחָד אֲפִלּוּ מֵהַנָּכְרִים, כִּי יָדְעוּ שֶׁיְּהוּדִי זֶה הוּא עָנִי וּמְטֻפָּל בִּילָדִים וְרִחֲמוּ עָלָיו, כִּי יָדְעוּ שֶׁמִּזֶּה מְקוֹר פַּרְנָסָתוֹ.
אוּלָם שָׁנָה אַחַת בָּא יְהוּדִי אֶחָד וְהִפְרִיז עַל הַסְּכוּם וְשָׂכַר הוּא אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ, וְנֶאֱלַץ הַיְּהוּדִי הֶעָנִי לָצֵאת מִשָּׁם בְּאֶמְצַע הַחֹרֶף עִם בָּנָיו הַקְּטַנִּים. הַיְּהוּדִי הַזֶּה שֶׁשְּׂכָרוֹ (כלומר, היהודי המסיג גבול), לֹא הָיוּ לוֹ שָׁנִים רַבּוֹת יְלָדִים, וּבְאוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁשָּׂכַר אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ וְקִפַּח אֶת הֶעָנִי – נוֹלַד לוֹ בֵּן זָכָר. וְהָיָה הַדָּבָר לְפֶלֶא וְתִמָּהוֹן גָּדוֹל בְּעֵינֵי הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא דַּי שֶׁעָשָׂה עַוְלָה גְּדוֹלָה לְעָנִי כָּזֶה, עוֹד זָכָה לְבֵן זָכָר לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים…
וְסִיֵּם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאָמַר: ‘וְכָךְ מַנְהִיג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ…’.”
המסר העולה מן הסיפור: להשגחה האלוהית יש אינספור חשבונות סמויים, והאדם רואה רק “אפס קצהו”. כל ניסיון אנושי לקבוע מסמרות בחשבונות שמיים הוא סובייקטיבי בלבד. להסברים הללו יש אמנם ערך מוסרי עבורנו, אך הם אינם משקפים בשום פנים ואופן את המציאות האלוהית האמיתית, שכן דעת הבורא עמוקה ונשגבת מבינתנו.
סיכום
כאשר אנו חוקרים בטעמי המצוות ובהבנת ההשגחה, עלינו להגדיר בבירור באיזה מישור אנו פועלים: האם אנו מנסים להשיג את דעתו של אלוהים בעצמו, האם אנו דנים ברובד המצומצם שאלוהים בחר להציג לנו, או שמא אנו מציעים טעמים ופרשנויות מתוך עולמנו הסובייקטיבי במטרה לחבב עלינו את המצוות.
אם כוונתנו למישור הראשון – דהיינו, השגת דעתו של הבורא כפי שהיא באמת – הרי שהדבר בלתי אפשרי, שהרי “אילו ידעתיו הייתיו”. כל הטעמים וחשבונות ההשגחה שאנו מנסחים נותרים בגדר הבנה אנושית מוגבלת בלבד, ואילו האמת המוחלטת נותרת חסויה מעיני כל חי, בבחינת: “עַין לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ”.
