מה המלחמה גורמת לאדם לגלות על עצמו?
מה קורה כשאני מול המציאות? זה מקביל למאבק של איראן נגד ישראל והמערב, מההיבט שבו אני איראן, והמציאות שמולי היא ישראל והמערב.
מנקודת מבט זו, כאשר אני מבין שהאפשרות הריאלית מצד איראן היא להיכנע או למות, אבל האפשרות לנצח היא לא ריאלית, אז צריך לוותר עליה. מצב שבו מעטים נגד רבים — ישראל ותומכיה הם רבים, ואילו איראן ותומכיה הם מעטים. חזקים מול חלשים, ישראל ותומכיה חזקים יותר מאשר איראן ותומכיה. אז מבחינה ריאלית, אני מול המציאות — אני איראן עם מעט משאבים, מעט תחכום, מעט נשק, מעט תומכים, ללא נשק לא קונבנציונלי. ישראל ותומכיה זו המציאות, עם תחכום אין סופי, יותר ממני, עם משאבים אין סופיים יותר ממני, עם נשק קונבנציונלי ולא קונבנציונלי לא מוגבל.
אז האפשרויות שעומדות מולי הן או להיכנע או למות בלבד. תקוות הכזב שאני אנצח את המציאות היא כסילות מוחלטת, עם כל הצער שבדבר.
אבל מה קורה אם הלב ממאן להיכנע וגם ממאן למות, אלא רק רוצה לנצח? איך משכנעים את עצמי להיכנע ולא להיות כסיל מוחלט, להילחם נגד כל המציאות האין-סופית שמולו? האמת היא, במבחן מסוים, מצב האדם גרוע יותר ממצב איראן. מצבו גרוע פי אינסוף. מצב האדם מול המציאות הרבה יותר גרוע ממצבה של איראן, הן מבחינת משאבים, הן מבחינת תחכום, והן מבחינת תמיכה חיצונית. כי האדם לבדו ניצב מול המציאות האין-סופית, קורה תיגר ומנסה לחפש נשק לא קונבנציונלי — נשק אטומי שישנה את מאזן הכוחות מול המציאות.
אם אני חושב שהשלטון האיראני הוא כסיל, הנלחם במלחמה שברור מראש שהוא יפסיד בה, אז אני מגלה שאני הרבה יותר גרוע מהאיראנים. שאני כסיל מוחלט, כי הסיכוי לנצח את המציאות הוא פחות מאפס, כי אני נלחם נגד כלל המציאות, שהיכולות שלה פי אינסוף יותר ממני. אז איך אני בכלל הוזה הזיות שאנצח אותה?
אז אני אומר לעצמי: טיפש, שב בשקט, תיכנע למציאות וזהו. האגו לא מוכן להיכנע, לא מוכן לשבת בשקט, הוא רוצה לנצח ולהיות אדון העולם.
וכאן אני שואל את עצמי, האם האדם הוא טיפש פי אינסוף מהשליט של איראן? כי איך בכלל חושב לנצח את המציאות? ועד מתי אדם יהיה כסיל ללא תקנה? עד מתי ימשיך להילחם? כנראה עד שהמציאות תחליט לחסל אותו אחת ולתמיד.
אם מישהו שרוצה לנצח את המציאות לא גילה על עצמו עד כמה הוא פונדמנטליסט חסר תקנה מהסוג הגרוע ביותר, כסיל גמור, עקשן עיוור ללא לאות, נלחם במלחמה חסרת סיכוי לחלוטין. ההולך אחר משאלת לב חסרת ביסוס, עם תקוות שווא ילדותית, שאולי הוא ינצח את המציאות. שאולי ישיג איזה כלי נשק לא קונבנציונלי שבאמצעותו יוכל להיות במאזן שווה כוחות עם המציאות. אבל את הנשק הזה, המציאות הורסת לו אותו כל פעם לפני שמתחיל לחשוב עליו, וכל שכן לבנות אותו.
מצב האיראנים יותר טוב ממצבו של האדם האומלל, הניצב בפני המציאות המשעבדת אותו לעולמים, ולא נותנת לו להרים ראש ולשלוט. למרבה התדהמה, בכל זאת, אף על פי כן, הוא מסרב להיכנע ולהרים ידיים, להרים דגל לבן מול המציאות האין-סופית.
גם אם האדם לא יחוסל, ולא יצליח להיכנע, וכל שכן שלא יצליח לנצח את המציאות, לפחות שהוא ידע שהוא עקשן עיוור, הנלחם במלחמה הנידונה לכישלון מראש. אולי גילוי זה ייתן לו מעט נחמה לכסילותו.
