הרמב”ן, בסוף פרשת בא, פורס את משנתו וכותב שכל העולם הוא נס ואין בו שום טבע. לדעתו, עיקר ושורש האמונה הוא להכיר שכל העולם וחוקיו מתנהלים בצורה ניסית לחלוטין על ידי הרצון החופשי של אלוהים; ברצונו החוקים ייקבעו וברצונו החוקים יתמידו כפי שהם.
וכך לשונו של הרמב”ן (שמות י”ג, ט”ז):
“ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד.”
אם כך, נשאלת השאלה: מה ההבדל בין ניסים לטבע? ההבדל, לדעתו, הוא מבחינת האדם, שחושב שהטבע אינו ניסי. כאשר הוא רואה שינוי בחוקי הטבע, אז הוא מבין שהטבע וחוקיו אינם קבועים, אלא יש מי ששולט עליהם, והם תלויים במי ששולט עליהם – והוא הרצון האלוהי.
מקור הטבע ומקור הנס אחד הוא, והוא הרצון האלוהי החופשי: ברצונו החוקים יתמידו, וברצונו החוקים ישתנו.
כדבר זה מבואר גם בסיפור הגמרא על אשתו של חנניה בן דוסא, שטעתה והתחלף לה השמן בחומץ. אמר לה: מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. ואכן דלק, ועל מוצאי שבת נטלו ממנו לנר הבדלה.
וכך לשון הגמרא (תענית כ”ה ע”א):
“מעשה בערב שבת, והביאה אשתו של רבי חנינא בן דוסא חומץ להדליק. אמר לה: בתי, מה איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. והיה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה.”
הרעיון בסיפור הוא שזה שהשמן נראה לנו דליק והחומץ לא דליק – אינו אלא מפני שעד עתה כך היה רצונו של הרצון האלוהי, שאומר לשמן לדלוק ולחומץ לא לדלוק. אך מי שאמר לשמן לדלוק ולחומץ לא לדלוק, יכול לומר גם, אם ירצה בכך, לחומץ לדלוק כמו השמן. וכך היה בסיפור: מי שאמר והיה העולם אמר לחומץ לדלוק, ודלק אפילו יותר מן השמן.
אלא שמצד האדם שמדמיין שלטבע ולחוקיו יש כוח עצמאי, כאשר הוא רואה שמתרחש נס – כלומר שחוקי הטבע משתנים – אז הוא מבין שחוקי הטבע אינם חיים מצד עצמם, אלא יש כוח אלוהי שמחיה ומקיים אותם.
אם כך יוצא לנו עד כה: הכול נס בהתאם לרצון האלוהי החופשי. כאשר יש שינוי בדפוסים הרגילים של התנהלות המציאות קוראים לזה נס, וכאשר המציאות פועלת על פי דפוסים קבועים ללא שינוי קוראים לזה טבע. במילים אחרות: יש נס שנראה לנו כפועל באופן קבוע, ויש נס שנראה לנו כמשתנה מן הפעילות הקבועה.
אם המציאות הייתה פועלת באופן קבוע ותמיד, אז היה הכול נס ולא הייתה לנו החלוקה לשני סוגי ניסים; כמו כן, אם המציאות הייתה משתנה תמיד ללא שום קביעות, גם אז היה לנו רק סוג אחד של נס. אך בכל מקרה הכול נס; רק ייתכן שנראה שני סוגי ניסים וייתכן שלא נראה אלא סוג אחד.
לעומת שיטת הרמב”ן קיימת שיטת הפילוסופים, כגון הרלב”ג והרמב”ם, הסוברים שהכול טבע ואין ניסים. כלומר, גם אותם מקרים שנראים לאנשים כניסים אינם באמת ניסים, אלא חוקי טבע שאנשים אינם מודעים להם.
גישה זו נתמכת גם בדברי המדרש על קריעת ים סוף:
“תנאי התנה הקב”ה עם הים שיקרע לפני ישראל ויחזור לאיתנו הראשון.”
(בראשית רבה ה’, ה; שמות רבה כ”א, ו)
כלומר, גם קריעת ים סוף כלולה מראש בתוך מערכת חוקי הטבע.
לשיטתם אין נס, אלא הכול טבע. התופעות שאנשים קוראים להן ניסים הן תופעות שיש בהן פעילות חריגה מן החוקיות הרגילה המוכרת. כאשר יש פעילות חריגה מן המוכר, אנשים קוראים לזה נס, אך הדבר נובע מחוסר ידע של חוקי הטבע והמציאות. מצד מי שמכיר את החוקיות במלואה – אין ניסים כלל, והכול מתנהל בחוקיות קבועה.
אם אנשים היו מכירים את כל מערכת חוקיות הטבע, תמיד היה רק טבע ולא היו ניסים כלל. כמו כן, אם לא היו מכירים שום מערכת חוקים, גם אז לא היה מקום לחלוקה בין טבע לניסים. רק כאשר יש הכרה חלקית במערכת החוקיות, אירוע החורג מן ההבנה נתפס כנס.
לכן, מי שמכיר את מערכת חוקי הטבע – אין לו ניסים, וגם מי שאינו מבין כלל את מערכת החוקים – אין לו ניסים. רק מי שחושב שהוא מבין אך אינו מבין באמת, נדמה לו שיש ניסים החורגים ממערכת חוקי הטבע, אף שלמעשה אין חריגה.
בקיצור, יש שלוש גישות ביחס לנס וטבע:
האחת – יש טבע ויש חריגה ממנו, והיא הנקראת נס, וזוהי התפיסה הרווחת.
השנייה – הכול נס; גם הטבע עצמו מנוהל באופן ניסי בכל רגע ורגע מחדש, כמאמר: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.
השלישית – הכול טבע ואין נס כלל; ומה שנראה כנס הוא תוצאה של חוסר הבנה.
אם אנו רואים שמה שנראה לנו כחוקי הטבע משתנה, הדבר מלמד שחוקי הטבע עצמם אינם בעלי כוח עצמי אלא תלויים בכוח אחר. החכם מבין שכמו שחוק טבע אחד השתנה, כך גם חוקים אחרים אינם קבועים. אדם שרואה שהמים הופכים לדם יכול להבין, על דרך ההשוואה, שגם העפר יכול להיות לחם והשמש יכולה להיות קרה, וכדומה. לכל הפחות הוא מבין שהמים אינם מוכרחים להיות מים.
אם אדם לא ראה מעולם שינוי, אינו יכול לדעת אם חוקי הטבע הכרחיים או לא; אולם באמצעות התבוננות שכלית ניתן להבין שגם אם לא נראו שינויים בפועל, אין הם הכרחיים, ויש משהו אחר שמקיים ומכריח אותם. אלא שהתבוננות זו דורשת עומק מחשבה רב יותר מהתבוננות בשינוי גלוי.
כל זה נכון גם ביחס לחוקיות ההרגלים והטבע האנושי: האם האדם פועל לפי חוקיות קבועה, בין שיודעים אותה ובין שלא; או שמא הכול נס, ואין דבר שהוא טבע, ורק הבחירה החוזרת על עצמה נדמית לנו כחוק; או שמא גם הבחירות שנראות חופשיות לגמרי נפעלות על ידי מערכת חוקית קבועה של הטבע האנושי.
לסיכום, האדם רואה דברים שקיימים ודברים שקורים, מתוך צפייה בדפוסים החוזרים על עצמם הוא מסיק שיש חוקיות. כאשר חוקיות זו משתנה, הוא יכול לפרש זאת כנס, או להרחיב את הבנתו את חוקיות הטבע, או להודות שאינו יודע אם יש חוקיות כלל. וכך גם ביחס לטבעו האנושי: האם מקורו חופשי לחלוטין, או שמא גם הבחירה עצמה כפופה לחוקיות יסודית.
בכל מקרה, על האדם לקחת את הבנותיו – הן על המציאות והן על טבעו האנושי – בערבון מוגבל, עד שיגיע, אם יגיע, להבנה מוחלטת באמת.
