בירור הרצון – איך לדעת למה אני רוצה דברים מסוימים?
כאשר אנו רוצים לדעת את שורש הרצון – דהיינו, איך נוצר הרצון – אחת הדרכים לעשות זאת היא לברר למה אנו רוצים את הרצונות היומיומיים שלא ברור לנו מדוע אנו חפצים בהם. דרך אותם רצונות יומיומיים ננסה לגלות את שורש הרצון ומהותו.
נשאלת השאלה: כאשר אנו מנסים להבין את אותם רצונות, וישנם כאלו שאיננו מבינים מדוע אנו רוצים אותם – איך ניתן לגלות זאת? האם העדפות של מראות וצורות מסוימות – כגון העדפה של מראה בהיר או כהה, העדפה של השמנה או רזון, או העדפה של פנים עגולות לעומת פנים שאינן עגולות וכדומה – קשורות לשורש הרצון ולשאלה מאיפה הוא בא, או שאלו רצונות חיצוניים שניתן להבין גם ללא הבנת שורש הרצון?
התשובה תלויה במה שמנסים להבין כשחוקרים את השאלות הללו: האם מנסים להבין את שורש הרצון של רצונות אלו, או את הרצונות עצמם? האם מנסים להבין רצון ספציפי או את השורש של אותם רצונות ספציפיים?
השאלה שאנו שואלים כאן נועדה לנסות ולהבין את הרצונות הספציפיים, כגון:
למה מעדיפים שיער ארוך ולא שיער קצר?
למה מעדיפים שיער ארוך מקדימה ולא שיער ארוך מאחור?
אדם שרוצה להבין את רצון האלוהים – איך הוא בכלל מתיימר לדעת את רצונו, אם את הרצונות הללו בעצמו הוא לא מבין? אם האדם אפילו את עצמו אינו מבין, איך יתיימר להבין את אלוהים?
איך מגלים את סיבת ההעדפה?
איך אדם מגלה למה הוא מעדיף מראה אחד על פני אחר? איך הוא יכול לדעת למה הוא רוצה רצון מסוים או מעדיף אותו?
התשובה היא באמצעות השאלה: “למה אני מעדיף צורה אחת ולא את האחרת?”. אם התשובה שתתקבל תהיה “כי זה עושה לי טוב”, יש להמשיך ולשאול: “למה זה עושה לי טוב? מה אני מרגיש? מה אני מפרש? מה אני חושב?”.
יש לנסות להבין מה מרגישים כלפי מראה מסוים בעת העדפתו. בסופו של דבר, אדם מחפש תחושה; מהי התחושה שהוא מרגיש כלפי אותה צורה ואותו מראה? למשל, אם ישנה העדפה של השמנה על פני רזון, על האדם לשאול את עצמו: “מה אני מרגיש כלפי הרזה ומה אני מרגיש כלפי השמנה?”.
הסיבה שרוצים דווקא צורה מסוימת היא עבור תחושה מסוימת. התחושה היא הסיבה להעדפת הצורה. לכן, יש לבדוק איזו תחושה עולה עם הצורה המועדפת ואיזו תחושה עולה עם זו שאינה מועדפת. לדוגמה, נניח שאדם מרגיש ביטחון עם מראה של השמנה – זוהי הסיבה להעדפה.
אולם לעיתים, כשאדם מגלה שזו הסיבה, היא לא נשמעת לו הגיונית. הוא עשוי לומר לעצמו: “למה שבגלל מראה של השמנה ארגיש ביטחון?”. התשובה לכך היא שיש לעשות הפרדה בין הגורם לרצון ולהעדפה, לבין השאלה האם הוא באמת מקבל את מה שהוא חושב שהוא מקבל. יש להפריד בין מה שהוא מצפה לקבל לבין השאלה האם הוא בפועל מקבל זאת, ולתת לכל אחת מהן תשובה נפרדת.
כאן עסקנו בשאלה מה הוא חושב שיקבל (תחושת ביטחון). קיימת שאלה אחרת: “האם ועד כמה הוא באמת מקבל ביטחון?”. יש אנשים שאוהבים לצפות בסרטי “רמבו” כי זה גורם להם לחשוב שהם חזקים. שאלה אחת היא למה הם צופים בסרט (התשובה: כדי להרגיש חזקים), אך שאלה נפרדת היא האם הצפייה באמת הופכת אותם לחזקים (והתשובה לכך לא בהכרח חיובית).
הוא הדין לגבי מי שמעדיף מראה מסוים כדי להרגיש ביטחון – אין זה אומר שהמראה אכן מעניק לו ביטחון במציאות. אלו שאלות נפרדות שלא תמיד זוכות לתשובה זהה.
שלוש השאלות של הבירור
ניתן לחלק את החקירה לשלוש שאלות שונות, שהתשובות להן לא תמיד זהות:
- למה אני רוצה ומעדיף מראה מסוים?
- האם הוא נותן לי את מה שאני חושב שהוא ייתן לי?
- למה הוא נותן לי את מה שאני חושב שהוא נותן לי?
כל שאלה היא עולם בפני עצמו ויש לדון בה בנפרד. תהליך מציאת סיבת ההעדפה הוא להתבונן בהעדפה מסוימת ולבחון מה מרגישים איתה ומה מרגישים בלעדיה. ההרגשה שמתלווה להעדפה היא הסיבה לרצון – הדבר גורם לנו להרגיש רגש מסוים.
למה דווקא הדבר הזה מעורר את ההרגשה הזו? זו כבר שאלה אחרת. האם זה מרגיש לנו הכי טוב? גם זו שאלה אחרת. כרגע המיקוד הוא: “למה מעדיפים ורוצים דווקא את הדבר הזה ולא אחר?”.
ויש לדייק: כשאנו רוצים דבר מסוים, עלינו לשהות ולהתבונן – איזו תחושה אנו רוצים לקבל ממנו? לאחר שקיבלנו את הדבר, אם נרגיש את אותה הרגשה שבגללה רצינו אותו, הרי שהדבר אכן נתן לנו את מבוקשנו; ואם לא – לא קיבלנו את מה שרצינו.
האקראיות מול הסיבתיות
העובדה היא שיש העדפה ורצייה במראה אחד יותר מאשר באחר. אם היינו בטוחים שהדבר אקראי לחלוטין, לא היה מקום לחפש סיבות. אך אנו מניחים שהתהליך הוא סיבתי, ולכן אנו מחפשים את הסיבה להעדפה. אנו חושבים שיש סיבה כי ישנם מראות שדוחים אותנו, וזה גורם לנו להבין שלכל העדפה יש סיבה, והסיבות הן תחושות סובייקטיביות המועדפות עלינו.
נחזור לדיון המרכזי: איך למצוא את הסיבה להעדפות היומיומיות שלנו? אם מצאנו שהסיבה היא תחושה מסוימת (חיובית או שלילית), אנו יכולים להמשיך ולשאול: “למה המראה הזה גורם לי להרגיש כך?”.
ומה קורה אם איננו מוצאים את הסיבה, או את “הסיבה של הסיבה”? למשל, בהעדפות של טעמים – למה איננו אוהבים טעם מר כזית, או טעם חמוץ או חריף?
ראשית, יש לבדוק האם אנו מאמינים שיש סיבה בכלל. אולי הסיבה אינה נמצאת פשוט כי היא לא קיימת? בכל מקרה, עלינו לחפש מספיק. אם אדם מחפש ביסודיות, הוא יגיע לאחת משתי תוצאות: או שימצא, או שיגיע למסקנה ברורה שאין סיבה, ובכך יחדל מחיפוש השווא.
בין עבודת פרך לוודאות
האם רצונות סתמיים הם חסרי סיבה, או שיש להם סיבה שפשוט איננו יודעים לחקור?
דמיינו שמישהו מבקש מכם למצוא שקל בכיסכם. אתם מחפשים ולא מוצאים. הוא דורש שתמשיכו, ומאיים להרוג אתכם אם לא תמצאו. אם אתם בטוחים בוודאות מוחלטת שהשקל אינו שם, לא תמשיכו לחפש, כי החיפוש יהפוך לעבודת פרך ותואנה להתעללות. לחפש לנצח דבר שאינו קיים גרוע ממוות. לכן, בשלב מסוים נאמר: “עדיף למות מאשר חיפוש שווא”.
מעשה בבת מלך שאמרו עליה שהיא נמצאת בהר של זהב ובמבצר של מרגליות. הגיבור שאל את החיות, הציפורים והרוחות – וכולם אמרו שאין מקום כזה. אך הוא היה בטוח שיש, ולבסוף רוח אחת גילתה לו את המקום. המטרה אינה רק למצוא, אלא להגיע לוודאות. או למצוא את הדבר, או להיות בטוח שלא ניתן למצוא אותו. אם אתה בטוח שהוא קיים (כמו בסיפור), הברירה היחידה היא להמשיך לחפש. אך עקרונית, ההישג הוא להגיע לוודאות מוחלטת. אם הגעת למסקנה ודאית ש”אין”, זהו הישג לא פחות מאשר לדעת ש”יש”.
הבעיה היא הבלבול – מצב של “נים ולא נים, תיר ולא תיר” (נרדם ולא נרדם, ער ולא ער). עלינו להיות במרדף אחר האמת כפי שהיא: אם יש – יש, ואם אין – אין. למצוא שאין פתרון זה גם סוג של תובנה. “יגעת ולא מצאת – אל תאמין”, כי אם באמת יגעת, היגיעה עצמה תביא אותך למצוא את התשובה, גם אם התשובה היא שאין שם כלום זו גם מציאת תשובה.
לקיחת אחריות על הרצון
על האדם לקחת אחריות על רצונותיו ולא להסירה מעצמו. אל לו להיות כשאול המלך, שלא הרג את עמלק וזרק את האחריות על העם בתירוצים שונים (“יראתי מהעם”, “לזבוח לאלוהים”). התירוצים לא עזרו לו והוא איבד את מלכותו. גם אדם הראשון ניסה להסיר אחריות (“האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי”) וגורש מגן עדן.
הלקח הוא שאסור לאדם לומר “זה לא אני, זה הרצון שלי, אני לא יודע מאיפה הוא בא”. עליו לקחת אחריות על כך שביום אחד רצה מראה מסוים וביום אחר מראה אחר. תירוצים לא יעזרו לאדם לזכות במלכות או להגיע לגן עדן. יש לחקור את ההעדפה ולהגיע למסקנה ברורה.
לדוגמה: למה אני מעדיף פנים מסוימות? התשובה יכולה להיות “כי זה משדר לי הרמוניה”. האדם עשוי לתהות: “למה שמראה פיזי ייתן לי תחושת הרמוניה?”. זו שאלה חשובה, אך היא אינה מבטלת את התשובה הראשונה. היא פשוט מוסיפה רובד: למה אני רוצה הרמוניה מלכתחילה? ולמה המראה הזה מייצג עבורי הרמוניה?
השאלות הללו נכונות לכל דבר: עיצוב החדר, סידור המצעים או בחירת בגדים. אם ההסבר אינו מניח את הדעת, יש לבדוק מדוע. את התשובות לא נמצא באנציקלופדיה או ב-ChatGPT, אלא רק בתוכנו – על ידי התבוננות בתחושות שהשינויים בצורות, בגדלים ובצבעים מעוררים בנו.
ואם נשאל: האם מראה הרמוני באמת הופך את המציאות להרמונית? התשובה היא שהוא מעניק לנו “לחלוחית לגרון יבש” – ניצוץ של אותה הרמוניה שאנו שואפים אליה.
סיכום העובדות
נראה שיש כאן שני תכנים מנוגדים: לעיתים נדמה שאנו רוצים את הצורה בזכות עצמה, ולעיתים בגלל התחושה שהיא מעניקה לנו.
העובדות הן:
- אנו מעדיפים מראה אחד על פני אחר.
- מראות שונים מעוררים תחושות שונות (סוגים שונים של הנאה או סבל).
הדרך לברר זאת היא לשאול עוד ועוד. השיטה הקלה לתרגול היא להתמקד ברצונות משתנים. קל יותר למצוא סיבה לשינוי (למה העדפתי השתנתה מאתמול להיום?) מאשר לרצון קבוע ושורשי. כשהרצון משתנה לנגד עינינו, קל יותר לעקוב אחריו ולהבין אם הוא סיבתי או אקראי, מבלי להישאר בעמעום.
לדוגמה: למה אני לא רוצה לאכול היום את מה שאכלתי אתמול? למה לחתונה אחת אני רוצה ללכת ולאחרת לא? למה מוזיקה מסוימת משמחת אותי? בתוך השמחה הכללית של חתונה, כל אדם שמח ממשהו אחר: האחד כי יצא מהבית, השני מהמוזיקה, והשלישי מהחברה.
המרכיב הפיזיולוגי מול הנפשי
בהעדפות מסוימות, כמו טעם כגון, למה אני אוהב חמוץ רק במידה מסוימת?, ישנו מרכיב ביולוגי-פיזיולוגי. עלינו לבדוק מהו המרכיב הפיזי הטהור (כמו תחושת שובע) ומהי החוויה הרגשית המתלווה אליו. האם העדפת זיתים היא פיזיולוגית כמו כאב, שאינו בחירי או נפשית כמו העדפת פנים, שהיא בחירית? או אולי שילוב של שניהם?
גם אם מדובר ב”שטיפת מוח” חברתית מהילדות שגרמה לנו לאהוב חריף, עלינו לבדוק איך היא עובדת. בדרך כלל, ישנה תופעה פיזית וחוויה רגשית שמתלווה אליה. הקור הוא פיזיולוגי, אך ההחלטה ללבוש מעיל והרצון שלא יהיה קר הם כבר נפשיים.
המרכיב הפיזי אינו תלוי באדם, הגוף מגיב למים אחרת מאשר ללחם, אך הפרשנות של התחושה והשאלה האם כמה לרצות אותה – הן תלויות אדם. הנפש נותנת משמעות לתחושה הפיזית, למשל, רצון לערנות שמוביל לרצון בקפה, והבחירה בפרשנות זו היא המפתח להבנת הרצון.
