ישנם אנשים שקשה להם עם החיים; הם מתלוננים ואומרים: “עובדים רוב הזמן, אז מה שווים החיים? למה לחיות?”. הם מרגישים שלא שווה לחיות ומרגישים שאין ערך לחייהם.
איך אפשר לעודד אותם?
ראשית, מה הכוונה ב”לעודד” ולמה צריך לעודד אותם? השאלה הנכונה יותר היא מה הגיוני לומר לאדם כזה. לאחר מכן יש לבדוק – האם הדברים הלוגיים שנאמרו יכולים לגרום לו לחיות ולשמוח?
מה שכדאי לעשות הוא לעשות סדר בדברים ולהבין את העובדות. בסופו של דבר, יש כאן בעיה סובייקטיבית. יש לבדוק ולראות: מהי החוויה הסובייקטיבית? ועל מה היא מבוססת? שכן במקרים רבים, החוויה הסובייקטיבית היא שקרית.
למשל, אם אתה רואה אדם בוכה שטוען שזאב רודף אחריו ונושך אותו ברגל, וכשאתה מסתכל אתה לא רואה שום זאב – איך תנחם אותו? מה תאמר לו? זה נראה די קל, כי רואים שזאבים לא נושכים לו את הרגל. כלומר, אם מישהו אומר שיש לו בעיה ואני יודע שאין לו בעיה, אני יודע מה לומר לו. גם כאן, יש לראות אם דבריו נכונים ולהסביר לו שהם לא אמת.
ולמה המחשבה שלא שווה לחיות אינה אמת?
השאלה האם שווה לחיות היא שאלה מעניינת – מה זה “שווה”, מי אמר “שווה” וכדומה. אלו שאלות מרתקות. אבל כאן מדובר באדם עם חוויה סובייקטיבית על החיים שיש לה הנחות יסוד, והן לא נכונות. כאשר אותו אדם אומר “לא טוב לי בחיים”, דבריו אינם אמת, בלי קשר לשאלה הכללית אם שווה לחיות או לא. החתול חי ולא שואל אם שווה לו לחיות; העץ חי והוא לא שואל אם שווה לחיות. התשובה לשאלה העקרונית יכולה להיות “שווה” או “לא שווה”, אבל המחשבות הספציפיות שמובילות אותו למסקנה שלא שווה לחיות – הן אינן אמיתיות.
אם אדם יחקור לעומק על ידי ניסוי מחשבתי, האם יגלה שכדאי לחיות? אם נאמר שבסוף הוא יגיע למסקנה של “לא יודע”, האם זו תשובה שכדאי לחיות? לא. אי אפשר לדעת בוודאות שכדאי לחיות, אולי כדאי למות. בסוף החקירה, לא ניתן להגיע למסקנה מוחלטת שכדאי לחיות וגם לא למסקנה שכדאי למות.
אבל מה הרווח? אם יחקור לעומק, המחשבות הרעות והמחשבות שאומרות לו שלא כדאי לחיות – ייעלמו. במשל הזאב, הפתרון פשוט: “בוא נבדוק ונראה שאין זאב”. גם כאן, אם האדם יבדוק האם באמת החיים רעים כפי שהוא חושב, הוא יראה שהוא לא יודע זאת בוודאות. המחשבה שאומרת לו שהחיים רעים תתגלה כלא אמיתית.
כאן חשוב לשים לב להבדל בין מה האמת לבין איך לומר אותה לאדם. לא בהכרח צריך לומר לו את הדברים כפי שהם, אבל לפחות אנו יודעים את האמת בבירור: שהוא מבולבל ומדומיין.
האם המוטיבציה לפעול מחייבת אמונה שהחיים טובים?
נשאלת השאלה: האם אדם שפועל במציאות חייב להחזיק באמונה שהחיים טובים? האם הוא הולך לעבוד כי הוא חושב שהחיים טובים יותר מאשר רעים?
יש הנחה שאדם קם לעבוד רק אם הוא חושב שהחיים טובים, אך היא לא בהכרח נכונה. יש אנשים שקמים במרץ כי הם חושבים שהחיים טובים, ויש שקמים בלי מרץ. לא חייבים לחשוב שהחיים טובים כדי לפעול. אפשר לחשוב שהחיים רעים אבל יותר רע למות; אפשר לחשוב שהחיים רעים אבל המוות לא יעזור; ואפשר פשוט לא לחשוב על החיים ולעבוד מכוח ההרגל.
תינוק בן שנה רוצה לאכול ואוכל. האם הוא חושב שהחיים טובים יותר מרעים? התינוק לא שואל את השאלות האלו בברירת המחדל שלו. גם אלוהים שברא את העולם – האם הוא חשב שבריאת העולם טובה יותר מאשר לא לברוא? לא בהכרח, ואף על פי כן ברא. המציאות משתנה ונעה, ולא בהכרח בגלל שהיא חושבת שיותר טוב לנוע. לכן, ההנחה שבשביל לפעול צריך לחשוב שהחיים טובים – היא אינה אמת.
האדם המצוי עשוי לחשוב שאם בן אדם לא יחשוב שהחיים טובים הוא לא יפעל, כי הוא מאמין שהאדם מונע רק על ידי מנגנון של העדפת טוב על רע. אבל זו רק פרשנות, והיא לא בהכרח נכונה.
דבר נוסף: גם אם אדם פועל רק לפי העדפה של טוב על רע, אם החיים רעים זה לא מחייב שצריך למות. אולי גם המוות רע באותה מידה או יותר? למשל, אם תקבל סטירה בצד ימין (דבר רע), האם המסקנה היא שעדיף לקבל סטירה בצד שמאל? אולי בצד שמאל יש שיניים כואבות וזה רע עוד יותר? אם דבר אחד הוא רע, אין זה אומר שהיפוכו הוא טוב.
מהם “החיים” שמתלוננים עליהם?
כשאדם אומר שהחיים רעים, למה הוא מתכוון? לעצם הקיום? לחיים בארץ? לחיים בתפקיד מסוים? אם עצם החיים רעים, אז גם המוות (כחלק מהקיום) הוא רע. לרוב, כשאנשים אומרים “החיים רעים”, הם מתכוונים לדברים ספציפיים שקורים להם. הם חושבים שיש דברים טובים שיכולים לקרות להם, לכן לא כל החיים רעים. אם כך, צריך לחקור ולהתבונן מה הסיבה והמסקנה.
החיים כמשחק
אם מישהו משחק ומתלונן שיצאו לו קלפים רעים, האם נשכנע אותו להמשיך? אם הוא מבין שזה משחק – מה אכפת לו שיש קלפים רעים? אם אדם מתייחס לחיים כמשחק, הוא מקבל את הרע כחלק מהחוקים. ראינו אנשים במצבים קשים מאוד, כמו שבויי חמאס או נכים בבתי חולים, שלא ממהרים להתאבד. למה? כי יש רצון לחיות שאינו תלוי רק ב”טוב” רגעי.
אם אדם מאמין שהחיים חייבים להיות רק טובים, יש לו בעיה. ילדים עוברים שטיפת מוח שחייב להיות להם רק טוב ושחובה לנצח ולקבל 100. אבל אם החיים הם משחק, יש יתרון לרע. למה? כי לא יהיה משחק אם הכל יהיה רק טוב. אם הבורסה רק תעלה, זה לא מעניין. אם כל מה שתכתוב על דף תקבל מיד – הרגת את המשחק. יש סיבה טובה לקיומו של הרע; הוא מאפשר את האתגר.
הרצון ל”רק טוב”
ישנן כמה אפשרויות ביחס לרצון של אדם:
- רצון ל-100% טוב: אדם כזה לא יסבול רק מחסרון כסף, אלא גם מעצם קיומו של כסף, כי בכל דבר יש חיסרון. אם מישהו באמת ירצה רק טוב מוחלט, הוא לא ירצה דבר מהעולם הזה, כי בכל דבר יש אלמנט של רע. אם אדם יגיע למצב שהוא לא רוצה כלום באמת – לא יהיה לו שום רע.
- רצון חלקי: רוב האנשים אומרים שהם רוצים “רק טוב” אבל הם מבלבלים את המוח; הם רוצים טוב באחוזים מסוימים, ולכן הם חווים גם טוב וגם רע.
כל פעולה שאדם עושה נובעת מכך שרע לו במצב הנוכחי (הוא הולך כי רע לו לעמוד, מדבר כי רע לו לשתוק). השאלה היא האם הוא מתייחס למציאות הזו כמשחק. שחקן שש-בש נמצא במתח ובפחד להפסיד, אבל זה חלק מהנאת המשחק. אדם רגיל עשוי לומר שהוא לא רואה בעבודה משחק כי הוא נבעת מהמנהל, אבל בהתנהלות שלו רואים שזה משחק – הוא לא באמת עושה הכל כדי להיות הכי עשיר או הכי בריא; בתת-מודע הוא מתנהג כאילו זה משחק.
בחירה מול כפייה
אומרים שהחיים כפויים עלינו, אבל ברגע שאדם מזדהה עם רצון כלשהו, הוא בחר לשחק. מישהו הכריח אותך לרצות? מי הכריח אותך להזדהות עם הרצון לאכול או להרגיש טוב? ההזדהות עם הרצון היא הכניסה למשחק.
אם תאמר שהרצון נכפה עליך – אז מה אכפת לך ממנו? אם הרצון אינו שלך אלא “הלבישו” אותו עליך, למה שתסבול מכך שהוא לא מתמלא? זה כמו עובד בכפייה שחופר בור; לא אכפת לו אם הבור יהיה חפור או לא, כי זה לא הרצון שלו. אם אדם אומר “כפו עליי”, זה בעצם כמו לומר “לא אכפת לי”.
ממה נפשך: אם בחרת ברצון – זה משחק שבחרת לשחק. אם כפו עליך – זה לא שלך ולא אמור להיות אכפת לך. המשפט “רצון שלי שנכפה עליי” הוא סתירה לוגית.
האמת היא הרווח
מה הרווחנו מזה שאמרנו שזה משחק? אולי לא הרווחת כלום במישור התועלתני, אבל הרווחת את האמת. וזה מה שאנו חוקרים – מה האמת. יש הבדל עצום בין מי שרואה בחיים משחק לבין מי שלא. גם מי שרואה בחיים משחק יכול לבכות ולהרגיש כאב, אבל הוא מבין שזה רק “טירלול” של המשחק. הוא יכול להגיד לעצמו: “זה שאני רוצה להרגיש טוב עכשיו – זה רק חלק מהמשחק”.
לסיכום: מחשבות אובדניות וחוסר משמעות נובעים ממצב תודעתי שגוי. המתלונן יתלונן בכל מקרה – אם לא על העבודה, אז על השעמום בבית. התלונה אינה בגלל העבודה אלא בגלל המנגנון הנפשי. כשאדם מבין שהכל משחק, ושואל את עצמו “למה אני חייב להרגיש טוב?”, הלחץ נעלם והכול הופך לסיפור אחר לגמרי.
