פרשת כי תצא: מה עושים כאשר לא מצליחים להציב גבולות לילדים?
סיפורם של דוד המלך ובנו אדוניה בן חגית הוא דוגמה טובה ללמוד ממנה מהו חינוך קלוקל והשלכותיו הרות האסון.
כאשר דוד מזדקן ומתקרב לאחרית ימיו, אדוניה בן חגית מורד במלך ומחליט שהוא ימלוך ללא הסכמת דוד.
אך הפסוק אומר: “וַיִּתְנַשֵּׂא אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ, וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ “ (מלכים א’ א, ה-ו).
רש”י במקום מסביר את המילים “ולא עצבו אביו”: “שלא הכעיסו, ולא הוכיחו על מעשיו הרעים, ולפיכך יצא לתרבות רעה, שכל המונע בנו מלתכחתו – מביאו לידי מיתה”.
בעצם, הנביא רוצה לתת הסבר מה הוביל את אדוניה, בפעם הראשונה, למרוד באביו. בפעם השנייה, בהמשך הפרשה, מסופר שהוא לא נכנע לשלמה המלך; קם שלמה המלך והרגו.
מה שהנביא בעצם אומר הוא שהדבר שהוביל לאסון המשפחתי – רצח בתוך המשפחה – הוא תוצאה של החינוך הקלוקל של אדוניה. לכן הוא לא ידע לקבל את סמכות אביו ואת הסמכות שאחרי אביו.
אביו ריחם עליו, אך אחיו שלמה לא ריחם עליו והמית אותו. כל זה כתוצאה מכך שאביו דוד לא חינך אותו ולא שם לו גבולות. בתוך הבית והמשפחה אפשר לוותר ולא להציב גבולות, אך אחר כך, בבגרותו, זה יכול להיות אסון לו, למשפחה ולעם ישראל אם הוא יהיה בעמדת מפתח.
בפרשת “כי תצא” יש לנו את פרשת בן סורר ומורה, שמה קוראים אנו שההורים נהגו כהוגן וניסו להציב לו גבולות, כפי שנאמר: “כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ” (דברים כא, יח-כא).
“וְיִסְּרוּ אֹתוֹ” פירושו שניסו לשים לו גבולות, אך זה לא עזר. למרות שנהגו כהוגן והציבו לו גבולות – זה לא עזר.
חז”ל שואלים: וכי על היותו זולל וסובא מוציאים אותו להורג? מסבירים חז”ל במשנה ובגמרא: “בן סורר ומורה נדון על שם סופו: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם… הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה: סופו מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויורא לפרשת דרכים ולסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב” (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח’, משניות ד’-ה’; בבלי, סנהדרין עב, א).
הרעיון הוא שברגע שמבינים שאין לו גבולות – בין אם כמו במקרה של אדוניה, שההורים לא חינכו אותו, ובין אם במקרה של פרשת בן סורר ומורה, בגלל שהוא לא מקבל את מרות ההורים ואת הגבולות שהציבו לו – סופו שיכול להיות אסון. מי שאין לו גבולות בדברים קטנים כשהוא קטן, כאשר יגדל הוא יהיה פרא אדם חסר גבולות בדברים גדולים, ושם התוצאות הן הרות אסון, כפי שראינו אצל אדוניה.
נכון שאנו לא אמורים להמית מי שלא מקבל גבולות, אבל מוסר ההשכל עבורנו הוא:
להבין את החשיבות והערך של הצבת גבולות ולחנך לכך, עם כל הקשיים הכרוכים בדבר.
לא בהכרח החינוך שנעניק לו יצליח לחנך אותו. יכול להיות שהוא יישאר פרא אדם למרות החינוך שהענקנו, כי יש לו בחירה חופשית. במקרה של דוד המלך הנביא אומר שהאסון היה בגלל היעדר חינוך, ואילו בפרשת בן סורר ומורה התורה אומרת שלמרות החינוך שהוענק לו, נעשה בן סורר ומורה שילסטם את הבריות בעתיד.
אם אנחנו לא רוצים לחנך כדוד המלך, ואם החינוך שהענקנו לא צלח כפי שראינו בפרשת בן סורר ומורה, עלינו לקחת בחשבון את ההשלכות החמורות שיכולות להיות לחוסר ריסון ולחוסר גבולות של אותו ילד כאשר יגדל, כפי שראינו אצל אדוניה בן חגית וכפי שחז”ל אומרים על בסופו של בן סורר ומורה.
העיקרון הזה של גבולות נכון לא רק אצל ילדים, אלא בכל מסגרת שבה מישהו ממונה על אנשים – שכן יש מבוגרים שגם אותם צריך לחנך, אם זה בעבודה ואם בכל מסגרת חברתית אחרת. אם לא שמים גבולות לאנשים, זה יכול להידרדר למצבים קשים, להפקרות ולהרס העניין שאנו אחראים עליו. במסגרת עבודה או במסגרות אחרות של מבוגרים זה יכול לקרות, ולכן הרעיון הזה שייך לא רק בחינוך ילדים, אלא גם בילדים שבגרו ועדיין צריך להעניק להם חינוך – כפי שאומרים: “ילדים גדולים – צרות גדולות”.
הבעיות הן אותן בעיות, רק הדוגמאות אחרות: אצל מבוגרים אלו יכולות להיות שאלות של הגעה בזמן, עמידה במבחנים או נוכחות בלימודים ובעבודה; מנגד, אצל ילדים קטנים זה יכול להיות “כן סוכריות” או “לא סוכריות”.
כפי שישנה אגדה אתיופית על ילד שאמו ויתרה לו על גניבת ביצים, ומשם הידרדר לגניבת כלים, מגניבת כלים לגניבת תרנגולות, ובסוף נתפס על גניבת שוורים ונכנס לכלא. כאשר אמו הלכה לבקר אותו בכלא וראתה את המצב הקשה שאליו הגיע בנה, החלה לבכות לפניו. אמר לה בנה: “בגללך הגעתי לכאן, כי אם היית מחנכת אותי כשגנבתי את הביצה, לא הייתי מגיע להיות שודד”.
גבולות בחינוך אינם אומרים לחנך ולהציב גבולות בגרזן ובמכות, אלא אפשר לעשות זאת בדרכים רכות רבות. כפי שהיה חסר אצל אדוניה – “לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ” – גם זו הצבת גבולות: להסביר לו שהוא חייב את הגבולות כדי שלא יגדל כפרא אדם והדבר יתנקם בו בצורה קשה כשיתבגר, גם זה נחשב הצבת גבולות.
המסר הוא ההבנה בהכרחיות הגבולות לטובתו ולטובת סביבתו העתידית; הבנת ההשלכות שיכולות להיות אם לא נעשה זאת, או אם נעשה והדבר לא יצליח, והיכולת לעשות זאת בדרכים רבות – לא בדרכים של אלימות ומדנים, אלא בדרכים רכות ופחות קשות.
