בשיעור השלישי בסדרת הזוהר עוסק אברהם גטה בפסוק על שני המאורות הגדולים, ומראה כיצד הזוהר דורש ממנו שהשמש והירח נבראו בתחילה כאורגניזם אחד, ורק בהמשך התפצלו לשני מאורות נפרדים.
לדבריו, אותה תבנית חוזרת ביחס לשמות: שם הוי”ה, מידת הרחמים, ושם אלוקים, מידת הדין, היו בתחילה הוויה אחת, ורק אחר כך נחלקו זה מזה. הסיבה לכך היא שכל הדברים בשורשם אחד, וההפרדה ביניהם קיימת רק בעולם החיצוני, בעולם המעשה. מכאן מסיק גטה שכדי לראות את האחדות שמאחורי הדברים צריך להביט אל ההוויה הראשונה שלהם, לפני הפיצול, ולא רק אל הצורה שבה הם מופיעים בעולם המעשי.
