תכלית וסיבתיות – האם התכלית היא סיבה או תוצאה?
כאשר מדברים על תכלית, עולה שאלה בסיסית:
מהי בעצם תכלית?
האם תכלית היא תוצאה, או שתכלית היא דווקא סיבה?
כדי לברר את המושג “תכלית”, אפשר לנסות לתאר אותו באמצעות שני מושגים בסיסיים יותר: סיבה ותוצאה.
אנחנו יודעים בדרך כלל למה אנחנו מתכוונים כאשר אנחנו שואלים:
מה הייתה הסיבה?
ומה הייתה התוצאה?
אבל איפה נכנסת התכלית בתוך המערכת הזאת?
תכלית כתוצאה
במובן אחד, תכלית קשורה לתוצאה.
אדם עושה פעולה כדי להגיע למצב מסוים.
המצב שאליו הוא רוצה להגיע הוא התכלית.
לדוגמה, אדם אוכל כדי להיות שבע.
השובע הוא התוצאה שאליה הוא רוצה להגיע.
במובן הזה אפשר לומר:
תכלית היא תוצאה רצויה.
וזו הבחנה חשובה.
לא כל תוצאה היא תכלית.
אם דבר מסוים גרם לכוס ליפול ולהישבר, שבירת הכוס היא תוצאה. אבל אין הכרח שהיא הייתה התכלית.
כדי להפוך “תוצאה” ל“תכלית”, צריך להוסיף משהו:
רצון.
לא סתם תוצאה, אלא תוצאה רצויה.
לכן אם רוצים לתרגם את המושג “תכלית” לשפה של סיבה ותוצאה, אפשר לומר:
תכלית = תוצאה רצויה.
כאשר אני שואל אדם:
“מה התכלית שלך?”
אני יכול למעשה לשאול:
“איזו תוצאה אתה רוצה להשיג?”
אבל לפעמים התכלית מופיעה כסיבה
אלא שבשפה הרגילה אנחנו מדברים על התכלית גם כאילו היא הסיבה לפעולה.
למשל:
למה האדם אוכל?
כדי להיות שבע.
במבט ראשון נראה שהתכלית – השובע – היא הסיבה לכך שהוא אוכל.
אבל אם מדייקים, השובע העתידי עצמו עדיין אינו קיים.
אם האדם עדיין רעב, השובע הוא דבר עתידי.
דבר שעדיין אינו קיים אינו פועל עכשיו במציאות כסיבה.
אז מה הסיבה?
הרצון להיות שבע.
התכלית עצמה היא התוצאה הרצויה.
אבל הרצון להגיע לתכלית הוא הסיבה שמניעה את האדם לפעול.
זהו הבדל חשוב.
השובע הוא התכלית.
הרצון להגיע לשובע הוא הסיבה לאכילה.
התוצאה בעתיד – הרצון בה בהווה
כאן מתברר מבנה מעניין.
התכלית מתייחסת לעתיד.
אני רוצה מצב מסוים שעדיין אינו קיים.
אבל הרצון שלי להגיע למצב הזה קיים כבר עכשיו.
לכן:
התכלית כתוצאה נמצאת בעתיד, הרצון בתכלית נמצא בהווה.
האדם עדיין אינו שבע, אבל הוא כבר רוצה להיות שבע.
האדם עדיין לא הגיע למקום שאליו הוא נוסע, אבל הוא כבר רוצה להגיע אליו.
התוצאה הרצויה עוד לא התרחשה, אבל הרצון בה כבר קיים – והרצון הזה מניע את הפעולה.
לכן אפשר לדבר על תכלית משני כיוונים.
מצד התוצאה:
התכלית היא התוצאה הרצויה.
מצד הסיבה:
הרצון להשיג את התוצאה הרצויה הוא הסיבה המניעה.
האם התכלית היא הסיבה?
כאן צריך לדייק.
לא נכון לומר בפשטות:
“התכלית היא הסיבה.”
התכלית עצמה, כתוצאה עתידית, אינה בהכרח הסיבה שפועלת עכשיו.
הניסוח המדויק יותר הוא:
הרצון להגיע לתכלית הוא הסיבה.
או, אם רוצים להגדיר סוג מסוים של סיבה:
סיבה שנובעת מתוצאה רצויה.
יש הרבה סוגים של סיבות.
אבן נופלת מסיבה מסוימת.
כוס נשברת בגלל גורם מסוים.
אירוע אחד גורם לאירוע אחר.
אבל כאשר אדם פועל מפני שהוא רוצה להשיג תוצאה עתידית, יש כאן סוג מסוים של סיבתיות:
הסיבה לפעולה נובעת מן הרצון בתוצאה.
וזה המקום שבו נכנסת התכלית.
אפשר לרצות תכלית ולא להשיג אותה
ההבחנה הזאת נעשית ברורה יותר כאשר האדם אינו משיג את התכלית.
נניח שאדם רוצה להגיע למקום מסוים.
הרצון להגיע לשם גרם לו לצאת לדרך.
אבל בסופו של דבר הוא לא הגיע.
האם הייתה לו תכלית?
בוודאי.
הוא ניסה להגיע אליה, אף שלא השיג אותה.
מכאן שהתכלית אינה זהה לתוצאה שהתרחשה בפועל.
צריך להבחין בין:
התוצאה שהאדם רצה להשיג
לבין:
התוצאה שהתרחשה בפועל.
התכלית הייתה קיימת כתוצאה רצויה עוד לפני שהאדם ידע אם יצליח להשיג אותה.
והרצון בתוצאה הזאת כבר פעל כסיבה.
לכן אדם יכול לומר:
“ניסיתי להשיג את התכלית, אבל לא השגתי אותה.”
התכלית קודמת לתוצאה
מכאן עולה נקודה נוספת.
במובן שבו התכלית פועלת כסיבה מניעה, היא בהכרח קודמת לתוצאה.
הסיבה קודמת לתוצאה שהיא גורמת לה.
כאשר אדם רוצה להגיע למקום מסוים, הרצון להגיע קיים לפני ההגעה.
כאשר הוא רוצה להיות שבע, הרצון לשובע קיים לפני השובע.
לכן יש כאן מעין היפוך מעניין:
התכלית מתארת מצב עתידי, אבל היא משפיעה על ההווה.
המצב העתידי עדיין אינו קיים, אבל הרצון בו כבר קיים, והרצון הזה נעשה סיבה לפעולה.
אפשר אפוא לומר:
התכלית כתוצאה באה לאחר הפעולה; התכלית כרצון מניע קודמת לפעולה ולתוצאה.
ומה קורה בטבע?
מכאן עולה גם ההבחנה בין סיבתיות רגילה לבין תכלית.
בטבע מתרחשים אינספור אירועים של סיבה ותוצאה.
דבר אחד גורם לדבר אחר.
משהו נופל.
משהו זז.
משהו נשבר.
אפשר לשאול:
מה גרם לזה?
כלומר:
מה הייתה הסיבה?
אבל לא תמיד יש משמעות לשאלה:
“מה הייתה התכלית?”
אם אין רצון להשיג תוצאה מסוימת, יש סיבה ותוצאה – אבל אין בהכרח תכלית.
לכן תכלית מוסיפה למערכת הסיבתית מרכיב נוסף:
רצון בתוצאה.
תוצאה בלבד אינה תכלית.
תוצאה רצויה היא תכלית.
וסיבה בלבד אינה בהכרח סיבה תכליתית.
כאשר הסיבה לפעולה נובעת מן הרצון להשיג תוצאה מסוימת, היא קשורה לתכלית.
שני המובנים של תכלית
לכן, כאשר רוצים לתרגם את המושג “תכלית” למושגים של סיבה ותוצאה, אפשר לדבר על שני מובנים:
תכלית במובן של תוצאה:
התוצאה הרצויה.
תכלית במובן של סיבה:
הרצון להשיג את התוצאה הרצויה, שהוא הסיבה המניעה את הפעולה.
לדוגמה:
אדם אוכל.
מה התכלית?
להיות שבע.
השובע הוא התוצאה הרצויה.
ומה גורם לו לאכול?
הרצון להיות שבע.
הרצון הוא הסיבה המניעה.
מכאן שהתכלית נמצאת בשני צדי התהליך: היא מופיעה כתוצאה שאנו רוצים להגיע אליה, והיא משפיעה על ההווה באמצעות הרצון להגיע אל אותה תוצאה.
לכן אין סתירה בין האמירה שהתכלית היא תוצאה לבין האמירה שהתכלית קשורה לסיבה.
צריך רק לדייק:
כתכלית – היא התוצאה הרצויה, כסיבה – זהו הרצון להשיג את אותה תוצאה.
