אחדות – מהי אחדות, האם היא טובה, ומהי המשמעות של “הכול אחד והכול טוב”?
ישנם שני סוגים של אחדות:
אחדות שכלית: אחדות שאין בה פרדוקסים, והגדרתה היא שבמציאות קיים רק דבר אחד בלבד, ואין שום דבר נוסף מלבדו.
אחדות פרדוקסלית: אחדות שבה גם דברים מנוגדים וסותרים חוסים תחת אותה אחדות, כלומר, אחדות הניגודים.
לדוגמה, לפי האחדות הראשונה (השכלית), מציאות שיש בה דבר אחד בלבד נחשבת לאחדות. אם יש במציאות רק “יש” או רק “אין” – זוהי אחדות, שכן סוף כל סוף קיימת רק הוויה אחת באותה מציאות. לכן, אם בכל המציאות קיים רק “אין” וכלום, מצב זה ייחשב לאחדות.
ואילו לפי האחדות השנייה (הפרדוקסלית), אם במציאות יהיה רק “יש” או רק “אין”, מצב זה לא ייחשב לאחדות, מכיוון שהמציאות אינה מכילה את היפוכה, ה”אין” אינו מכיל את ה”יש”, וה”יש” אינו מכיל את ה”אין”. באחדות מסוג זה, המציאות תיקרא “אחדות” רק כאשר תתקיים בה אחדות הניגודים, כלומר, רק כאשר היא מכילה את ה”יש” ואת ה”אין” כישות אחת וכהוויה אחת, למרות היותם מנוגדים לחלוטין. לכן, לשיטה זו, אם במציאות קיים רק “אין” וכלום, אין זו אחדות, כיוון שהיא אינה מכילה את היפוכה, את ה”יש”. באחדות זו, המצב ייחשב לאחדות רק אם הוא מכיל את ה”יש” ואת ה”אין” יחד, בו זמנית.
נמצאנו למדים, כי האחדות הראשונה היא שכלית, ואילו האחדות השנייה היא פרדוקסלית, מפני שהיא מכילה “יש” ו”אין”, שתי ישויות מנוגדות וסותרות הנודרות בכפיפה אחת. מנגד, האחדות הראשונה אינה מכילה סתירה לוגית, שכן היא מדברת על קיומו של דבר אחד בלעדי ואינסופי.
האם חפץ פרטי יכול להוות אחדות שכלית?
האם אפשר לומר שבאחדות הראשונה קיים דבר אחד, והדבר האחד הזה יכול להיות שולחן, אבטיח, או כל דבר אחר?
בעיקרון התשובה היא כן, שהרי העיקר הוא שיהיה קיים במציאות רק דבר אחד בלבד, ואז תתקיים אחדות. אלא שאין זה אפשרי לומר שכל המציאות תהיה אבטיח או שולחן, וזאת משום ששולחן, או כל פריט אחר, מקבל את משמעותו מעצם הגדרתו. והגדרות, מטבען, הן גבולות. ברגע שאין גבולות, אין יותר משמעות לאותו חפץ, כדי ששולחן יהיה שולחן, הוא חייב להיכנס לתחימה של סך הגדרות מסוימות המגדירות מהו שולחן ומה אינו שולחן. ברגע שהחפץ נעשה אינסופי, כל ההגדרות שלו מתפרקות לחלוטין, ולכן הוא יאבד את משמעותו הפרטית ברגע שיהפוך לאינסופי. משמעות והגדרה מחייבות גבול וסוף, ואלו מנוגדים במהותם לאינסוף.
בעיה נוספת היא שפריט מסוים, כגון שולחן, אינו יכול להיות אינסופי ויחידני משום שכל פריט בעולמנו מורכב מחלקים שונים. לכן לא שייך לומר שאם רק הוא יהיה קיים במציאות תתקיים אחדות אחת, שהרי הוא עצמו מורכב מחלקים, והוא אינו יכול להוות “אחדות פשוטה” – שכן באחדות פשוטה אין שום חלוקה לחלקים.
יתרה מכך, בתפיסה האנושית שלנו, כדי להעניק משמעות למושג מסוים אנו זקוקים לקיומו של ההפך שלו. אם קיים רק דבר אחד בלבד ללא הפכו, הוא יאבד את משמעותו במוחנו. אם הכול יהיה רק אהבה, הרי שגם למושג “אהבה” לא תהיה כל משמעות במוחנו. אם הכול יהיה רק שולחן, המשמעות של שולחן תאבד, שכן המוח האנושי תופס דברים באמצעות הגדרה, וכל הגדרה מחייבת בהכרח את קיומו של ההפך שלה. ברגע שלקחנו פרט אחד והפכנו אותו לאינסופי ולבלעדי, הוא יאבד את משמעותו הפרטית במוחנו כיוון שלא יהיה לו ניגוד.
עם זאת, ניתן לטעון שאמנם במוחנו לא תהיה לו משמעות, אך כן תהיה לו משמעות מצד עצמו, שהרי הוא קיים מצד עצמו כבעל משמעות עצמית. המשמעות היא רק שלא ניתן יהיה לחשוב עליו במוחנו כבעל משמעות – כלומר, לא תהיה לנו אחיזה מחשבתית בו – אך אין זה אומר שאין לו משמעות עצמית במנותק ממי שתופס אותה.
לכן, למעשה, האמירה שהכול הוא דבר אחד, ושאותו דבר אחד יכול להיות כל פרט מפרטי המציאות, אינה נכונה. המציאות האחדותית חייבת להיות דבר אחד המהווה אחדות פשוטה ואינסופית.
הציור של האחדות: האין והאלוהות
כדי לדמיין דבר אחד יחיד, ניתן למחוק במחשבתנו את כל הדברים הקיימים בעולם. כאשר אנו מוחקים הכול, נותר לנו דבר אחד בלבד: הכלום, הריק האינסופי. במצב זה יש לנו ציור של אחדות, והוא ה”אין”, הכלום המוחלט.
המצב שהיה קיים לפני שנברא העולם הוא הוויה אחת שהיא כלום, כפי שאנו אומרים בפיוט “אדון עולם”:
“בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא… וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא” (מתוך סידור התפילה, פיוט ‘אדון עולם’)
האחד והאחדות הזו הם האלוהים. ישנם מקובלים והוגים המכנים זאת בשם “אור אין סוף” – כלומר, לפני הבריאה היה רק אור אינסוף ברוך הוא, וגם עכשיו, אם נפקיע ונשמיט את כל הברואים כולם, יישאר רק אור אינסוף. במדרגה זו אין שום הבדל וחלוקה בין דברים, אלא הכול אחד בצורה מוחלטת.
נשאלת השאלה: האם באחדות זו אנו מוחקים את כל הנפרדות הפיזית בלבד, או שמא גם את הנפרדות הרוחנית?
התשובה היא שהאחדות מוחקת את הכול. לא יהיה שום הבדל בין היצורים הגשמיים, וכך גם לא יהיו הבדלים בין היצורים הרוחניים. הכול יהיה שווה: לא יהיה הבדל בין אהבה לשנאה, או בין טוב לרע. הסיבה לכך היא שנפרדות מופשטת היא עדיין נפרדות; אם אנו נותרים עם הבדלים בין מושגים מופשטים, איננו נמצאים באחדות אלא בנפרדות.
נקודה נוספת שיש להבהיר היא שבאחדות השכלית, האחדות עצמה אינה מחולקת ואין בה שינויים או הבדלים. כאשר היא קיימת, היא קיימת ללא היפוכה, והיא אינה מכילה את ההפך בתוכה. כלומר, אחדות זו יכולה להתבטא בכך שישנו רק “אין” – מציאות שיש בה רק “אין” היא אחדות, למרות של”אין” כשלעצמו קיים מושג הפוך, וההפך של ה”אין” הוא ה”יש”. אפשר לומר באופן דומה שהכול הוא רק “יש”, וגם אז זוהי אחדות שכלית מוחלטת. אלא שבדמיוננו, כאשר אנו מציירים “יש”, אנו נוטים בדרך כלל לצייר אותו יחד עם חלקים מובחנים. אולם מבחינה עקרונית, אם נצייר “יש” נטול חלקים שרק הוא לבדו קיים במציאות – אנו נמצא את עצמנו באחדות גמורה.
האם קיימת מודעות באחדות הזו?
הדבר תלוי בהגדרת המושג: אם המונח “מודעות” מצריך בהגדרתו נפרדות בין דברים, אזי לא יכולה להיות מודעות באחדות. לפי המובן הפשוט, המושג מודעות כרוך מעצם טבעו בקיומם של מספר מרכיבים, כגון: ה”יודע” (הסובייקט), ה”ידיעה” (הפעולה) וה”ידוע” (האובייקט). לכן, באחדות גמורה ואינסופית לא שייך לדבר על מודעות, שהרי שם היודע, הידיעה והידוע הם דבר אחד ממש, ללא שום הבדל או חציצה כלל, משום שקיים אך ורק דבר אחד פשוט ואינסופי בלבד.
האחדות הפרדוקסלית והיחס לטוב ולרע
סוג האחדות השנייה הוא האחדות הפרדוקסלית, המאופיינת באחדות ההפכים – אחדות שמתקיים בה “יש” ו”אין” בו זמנית.
לפי אחדות זו, אם המציאות תהיה רק “אין”, אין זו אחדות, כיוון שהיא אינה מכילה בתוכה את ה”יש” ואינה נמצאת באחדות עמו. הוא הדין גם להפך: אם כל המציאות תהיה רק “יש”, גם אז אין זו אחדות, מכיוון שאינה מכילה באחדותה את היפוכה – את ה”אין”.
אחדות זו היא פרדוקסלית ואינה שכלית, משום שאין ביכולתו של השכל האנושי להכיל ולתפוס את אחדות הניגודים. הרי אם כל המציאות היא רק “אין”, לא ניתן לחשוב עליה ככזו שהיא גם “יש”; ואם בכל המציאות קיים רק “יש”, בהכרח שה”אין” נעדר ממנה. לכן אחדות זו מוגדרת כפרדוקסלית ולא כשכלית, וזאת בניגוד לאחדות השכלית המנוערת מפרדוקסים ומניגודים.
נקודה כללית שיש להדגיש: העניין שאנו מלבנים כעת הוא הגדרת המושג “אחדות” בלבד. בדומה למיליון מושגים אחרים, אנו מתמקדים בביאור המושג עצמו ואיננו עוסקים בשאלות אחרות שיכולות לעלות סביבו. על רעיון האחדות יכולות להישאל שאלות רבות מאוד, כגון: האם קיימת אחדות במציאות בפועל? האם רעיון האחדות הוא אמת או שקר? האם האדם מסוגל להשיג את האחדות? האם האחדות היא דבר טוב או רע? בשאלות אלו איננו עוסקים כעת, אלא רק בפירוש המושג “אחדות”, ולשם כך הצגנו את שני המובנים הללו: המובן הראשון הוא האחדות השכלית, שמשמעותה היא שקיים רק דבר אחד בלבד במציאות (כגון שהכול הוא רק כלום ורק “אין”); והמובן השני הוא האחדות הפרדוקסלית הלא-שכלית, שבה ה”יש” וה”אין” הם אחד.
האם “הכול אחד” פירושו ש”הכול טוב”?
נערוך את הבחינה הזו בהתאם לשני סוגי האחדות שהגדרנו:
לפי בחינת האחדות הפרדוקסלית (הלא-שכלית, אחדות הניגודים): אין מקום לדבר על מושג של “הכול טוב”. כיוון שבאחדות זו הטוב והרע הם אחד ממש, אין שום היגיון לומר שהכול טוב יותר מאשר לומר שהכול רע. לכן, תחת הגדרה זו, השאלה עצמה אינה רלוונטית.
לפי בחינת האחדות השכלית (שהכול הוא רק דבר אחד, כגון רק “אין” או רק “יש”): גם אז לא שייך לומר שהכול טוב. כאשר קיימת הוויה אחת בלבד, לא ניתן לדון במונחים של טוב ורע – קיימת הוויה אחת וזהו זה. אם לא קיים כלום וישנו רק ריק מוחלט ואינסופי, אין כל משמעות לאמירה שהכול טוב יותר מהאמירה שהכול רע.
אולם, יש מי שחושב ש”הכול טוב” פירושו מקום שאין בו שום חיסרון, מקום שבו נעדרת לחלוטין חוויית החיסרון. האם לפי גישה זו, “הכול אחד” פירושו ש”הכול טוב”?
כאן יש לדייק מאוד בשאלה: לא שאלנו האם האדם ירגיש שהכול טוב, אלא שאלנו: עבור מי שעבורו המושג “הכול טוב” מוגדר כמציאות שאין בה חיסרון – האם עבורו מצב של “הכול אחד” נחשב ל”הכול טוב”? הדגש כאן הוא שברגע שמוסיפים מושג או מילה נוספת לשאלה, משמעותה יכולה להשתנות לחלוטין, וממילא גם התשובות עשויות להיות שונות. לכן יש לדקדק בלשון השאלה ולא להוסיף מילים שעלולות לשנות את תוכנה. השאלה המזוקקת היא: האם עבור מי שתוכן המושג “הכול טוב” עבורו הוא מציאות שאין בה חוויית חיסרון, האם המצב של “הכול אחד” מהווה “הכול טוב”?
התשובה לכך היא: תלוי באיזו אחדות מדובר.
באחדות הלא-שכלית (הפרדוקסלית): ניתן לומר עליה הכול ובו זמנית אי אפשר לומר עליה דבר. לכן, היא אינה יכולה להיחשב “הכול טוב” יותר ממה שהוא יכולה להיחשב “הכול רע” או כל דבר אחר. כיוון שהיא אינה מוגדרת (וגם האמירה עצמה שהיא “אינה מוגדרת” היא בעייתית כשלעצמה), לא ניתן לייחס לוגית משהו לגביה. ממילא, האמירה שהיא “הכול טוב” תקפה בדיוק כמו האמירה שהיא “הכול רע”.
באחדות השכלית: כאן אנו מגיעים למסקנה חד-משמעית. לפי תפיסה זו, “הכול אחד” הוא אכן “הכול טוב”. מאחר שעבור בעלי תפיסה זו העדר חוויית החיסרון הוא הוא המוגדר כ”הכול טוב”, ובמצב של “האחד” אין שום חוויה, וממילא אין שום חוויית חיסרון (ולא שום חוויה אחרת) – הרי שמעצם העובדה שאין שם שום חוויית חיסרון, בהכרח שבאחדות השכלית: הכול אחד והכול טוב.
