בחירה חופשית
“רק אני מחליט להזיז את היד, לכן יש לי בחירה חופשית”. האמנם?
“נניח שאני מחליטה להזיז את היד, ואז להזיז אותה למקום אחר, להפסיק, ושוב להזיז. נראה שיש כאן משהו שונה מסיבות דטרמיניסטיות — משהו רצוני, בחירי, משהו ש“בוער בי”. אני מרגישה שאני מחליטה: האם להפסיק, האם להזיז; ואם לא אחליט — לא יקרה דבר, או שהיד תחזור למצב רפוי.”
בתהליך הזה אנו רואים שבתחילה יש רצון להזיז את היד, ואחר כך היד זזה. אם לאחר מכן עולה רצון להפסיק — היד מפסיקה לזוז.
יש כאן, לכאורה, תהליך של סיבה ותוצאה: הרצון הוא הסיבה, ותזוזת היד היא התוצאה.
אם אנו בטוחים שסיבת תזוזת היד היא הרצון שלנו להזיז אותה — הרי שזו הוכחה לכך שהפעולה נגרמה על ידי הרצון. במצב כזה, נוכל לומר שהזזת היד היא פעולה הנעשית מתוך בחירה חופשית, אנו חופשיים להזיז או לא להזיז את היד, וברצותנו היא תזוז וברצותנו לא — ותזוזת היד תלויה רק בנו.
נראה, אם כן, שמצאנו דוגמה לפעולה הנעשית מתוך בחירה חופשית גמורה.
אלא שעל הוכחה זו ניתן להעלות שתי הפרכות עיקריות.
ההפרכה הראשונה:
קשה להוכיח שתזוזת היד נעשתה אך ורק כתוצאה מהרצון שלנו. ההיגיון מלמד שהרצון להזיז את היד לא מחייב את תזוזתה. אנו מכירים מצבים שבהם אדם רוצה להזיז את ידו ואינו מצליח — אם בגלל שיתוק, עייפות או כל סיבה אחרת.
גם אם לנו זה לא קרה, אנו יודעים שיש אנשים שחווים זאת, ואם לא — עצם ההיגיון מאפשר להבין שהרצון לבדו אינו מבטיח תזוזה. ייתכן שהיד תזוז בשל גורמים אחרים, וייתכן שנרצה להזיז והיא לא תזוז. לכן אין ודאות שהרצון הוא הסיבה היחידה לתזוזת היד.
העובדה שכל פעם שאנו רוצים להזיז את היד היא אכן זזה — אינה הוכחה סיבתית, אלא רצף תופעות. כשם שראיית קשר קבוע בין שני אירועים אינה מחייבת קשר סיבתי ביניהם — כך גם כאן.
אם בכל פעם שיש שמש אין גשם, אין פירוש הדבר שהשמש היא הסיבה שאין גשם. הרצף אינו סיבה.
ההפרכה השנייה:
נניח שאנו כן מקבלים שיש קשר סיבתי בין הרצון להזיז את היד לבין תזוזת היד. גם אז נוכל לשאול:
מה גרם לרצון עצמו?
אם אנו מקבלים את עיקרון הסיבתיות — שכל דבר נעשה מסיבה כלשהי — הרי שגם לרצון להזיז את היד יש סיבה.
אם כן, אין לנו חופש אמיתי “לרצות”. הדברים שקדמו לרצון הם שגרמו לו.
לדוגמה: ייתכן שרצינו להזיז את היד משום שאש עומדת לשרוף אותה. האש גרמה לנו לרצות להזיז את היד, ולכן הרצון לא נבע מחופש, אלא מהצורך להינצל. במקרה זה, האש היא שגרמה לתזוזת היד — באמצעות הרצון.
דוגמה אחרת: הרצון לבדוק אם יש לנו בחירה חופשית גרם לנו לרצות להזיז את היד. כלומר, המחשבה על השאלה “האם אני חופשי?” היא זו שהולידה את הרצון לבדוק, שהוליד את הרצון להזיז את היד, שהוליד את תזוזת היד עצמה.
מכאן שהגורם האמיתי לתנועה לא היה הרצון, אלא הרצף הסיבתי שקדם לו.
סיכום:
כשאנו רואים שכל פעם שאנו רוצים לעשות פעולה מסוימת — היא אכן קורית — אנו נוטים להסיק שהפעולה נעשתה בגלל רצוננו, ולכן נדמה לנו שאנו פועלים מתוך בחירה חופשית.
אך כפי שהתברר, קשה להוכיח שקיים קשר סיבתי אמיתי בין הרצון לבין הפעולה, וגם אם נניח שיש כזה — הרי שגם הרצון עצמו נגרם על ידי סיבות קודמות.
לכן, אף שנדמה לנו שאנו חופשיים, בפועל אין לנו בחירה חופשית אמיתית או חופש רצון.
