האם יש סיבה לקיום העולם?
כל דבר יש לו סיבה, וכאשר חוקרים את השאלה מהי הסיבה של כל הסיבות, עומדות בפנינו שתי אפשרויות.
האפשרות הראשונה היא שלכל סיבה יש סיבה אחרת הקודמת לה, עד אין-סוף. המשמעות של אפשרות זו היא שבעצם אין סיבה לעולם, משום שאין סיבה ספציפית שניתן להצביע עליה כעל הסיבה הראשונית – לכל סיבה יש סיבה קודמת. לפי גישה זו, המסקנה היא שאכן אין סיבה לקיום העולם. הסבר נוסף למסקנה זו הוא שניתן לשאול: מה הסיבה לכך ששרשרת הסיבות היא אינסופית דווקא בצורה זו ולא אחרת? לשאלה זו אין תשובה, ולכן אין סיבה לשרשרת הסיבתית עצמה, ומכאן – אין סיבה לעולם.
האפשרות השנייה היא שהשרשרת הסיבתית נעצרת בסיבה מסוימת, כלומר קיימת “סיבה ראשונה” שאין לפנייה שום סיבה. אך גם לפי אפשרות זו, לפני הסיבה הראשונה אין סיבה. המסקנה היא שהיעדר הסיבה קדם לעולם, ולכן גם אם נניח שיש סיבה ראשונה, עדיין אין סיבה לקיומה של אותה סיבה ראשונה.
מכאן עולה כי אין סיבה לקיום העולם: אם נטען שהשרשרת הסיבתית נמשכת עד אינסוף, פירוש הדבר שאין סיבה מוגדרת לעולם; ואם נטען שהשרשרת הסיבתית מסתיימת בסיבה ראשונה, עדיין נישאל מה קדם לה, והתשובה תהיה – כלום. כלומר, לא היה דבר לפני הסיבה הראשונה.
לסיכום, כאשר אנו חוקרים תופעה במציאות ושואלים מהו מקורה הראשון, או כאשר אנו שואלים על מקורה של המציאות כולה (שזו למעשה אותה שאלה), ניתן לדון בשני מסלולים:
מסלול השרשרת הסיבתית האינסופי – לפי גישה זו, אין סיבה לירידת גשם, ואין סיבה לקיומו של העולם בכלל.
מסלול הסיבה הראשונה – לפי גישה זו, קיימת סיבה שאין לפניה דבר, אך מכיוון שגם לה אין סיבה, אנו שבים למסקנה שאין סיבה לירידת גשם או לקיום העולם.
לפיכך, המסקנה הבלתי נמנעת היא שאין סיבה לקיום העולם. גם אם נניח שקיימת סיבה ראשונה, הרי שהיעדר הסיבה לקיומה מוביל אותנו לאותה מסקנה: בסופו של דבר, העולם קיים ללא סיבה.
