האם כל סיבה חייבת להיות סיבה בלעדית?
אחת הטעויות הלוגיות הנפוצות ביותר היא הבלבול בין קשר סיבתי של “רק“ לבין קשר סיבתי של “או“.
לעיתים אנו רואים שתוצאה מסוימת נגרמת בעקבות גורם א’, וממהרים להסיק שא’ הוא הסיבה הבלעדית לתוצאה. לאחר מכן אנו מגלים שגם גורם ב’ יכול להביא לאותה תוצאה, ואז יש מי שמסיק בטעות שא’ כלל אינו הסיבה.
אך מסקנה זו אינה הכרחית כלל.
ייתכן בהחלט שגם א’ וגם ב’ הם גורמים אמיתיים לאותה תוצאה. העובדה שא’ אינו הסיבה היחידה אינה מוכיחה שהוא אינו סיבה. היא מוכיחה רק שהוא אינו הסיבה הבלעדית.
לדוגמה, אדם יכול להזדהות בקלפי באמצעות תעודת זהות, רישיון נהיגה או דרכון. העובדה שדרכון מאפשר הזדהות אינה שוללת את העובדה שגם תעודת זהות מאפשרת זאת. שתי האפשרויות נכונות, וכל אחת מהן מספיקה בפני עצמה.
טעות זו מופיעה בתחומים רבים: בוויכוחים, במדע, בפילוסופיה, במשפט ואף בלימוד תורה. פעמים רבות אנשים מפריכים טענה מסוימת רק משום שמצאו אפשרות נוספת. אולם קיומה של אפשרות נוספת אינו מפריך בהכרח את האפשרות הראשונה. לכל היותר הוא מפריך את הטענה שהאפשרות הראשונה היא האפשרות היחידה.
לכן, כאשר אנו בוחנים קשר סיבתי, עלינו להבחין היטב בין שתי שאלות שונות: האם גורם מסוים יכול לגרום לתוצאה? והאם הוא הגורם הבלעדי לתוצאה? אלו שתי שאלות שונות לחלוטין.
לא פעם מתברר שהטעות אינה בהבנת העובדות, אלא בהבנת סוג הקשר הלוגי שביניהן. המעבר השגוי מ”זו לא הסיבה היחידה” ל”זו אינה סיבה כלל” הוא כשל חשיבה נפוץ, שעלול להוביל למסקנות שגויות הן בחיי היומיום והן בדיונים עיוניים עמוקים.
לפעמים האמת אינה ש”רק א’ או ב'” נכונים, אלא ש”א’ וגם ב'” יכולים להיות נכונים, כל אחד בדרכו. לכן, לפני ששוללים סיבה מסוימת, כדאי לבדוק האם באמת הופרך הקשר הסיבתי עצמו, או שרק הופרכה הבלעדיות שלו. זו אינה אותה טענה, וזו אינה אותה מסקנה.
