הרמוניה רעיונית: כיצד רעיונות לא בהכרח סותרים
יישוב סתירות באמצעות הבנה שהרעיונות אינם סותרים
כאשר מופיעה סתירה בין שני דברים, ניתן ליישב אותה באחת משלוש דרכים:
לדחות את אחד הצדדים – כלומר לקבוע שאחד מהם אינו נכון.
לדחות את הצד השני – כלומר לקבוע שהשני הוא השגוי.
להבין ששני הדברים אינם סותרים זה את זה באמת, אלא שהסתירה נובעת מהבנה שגויה.
אם נניח ש־X סותר את Y ניתן ליישב את הסתירה על ידי דחייה של X או, Y או – האפשרות השלישית – הבנה מחודשת של X ו־Y כך שיתברר שאינם סותרים כלל.
כיצד מגיעים להבנה ששני הדברים אינם סותרים זה את זה? ומה ההבדל בין יישוב סתירה על ידי שלילת אחד הצדדים, לבין יישוב סתירה על ידי שינוי ההבנה של הצדדים?
במקרה של יישוב סתירה מתוך הבנה ששני הרעיונות אינם סותרים, איננו מבטלים את אחד מהם לחלוטין, אלא משנים את הפרשנות שלנו לפחות לאחד מהם. זוהי שלילה חלקית של ההבנה המקורית, ולא שלילה מוחלטת של הטענה עצמה.
לעומת זאת, כאשר אנו פותרים את הסתירה על ידי שלילה של אחד הצדדים, אנו מבטלים אותו לחלוטין – קובעים שהוא שגוי או שקרי.
דוגמה 1:
טענה 1: עכשיו יורד גשם בחוץ.
טענה 2: עכשיו לא יורד גשם בחוץ.
פתרון 1:
אחת הטענות שגויה – או שיורד גשם, או שלא יורד גשם. הסתירה נפתרת על ידי שלילת אחת מהטענות לחלוטין.
פתרון 2:
הטענות לא סותרות, משום שכל אחת מהן מתייחסת למשמעות אחרת של “גשם”.
לדוגמה:
- טענה 1 מדברת על גשם פיזי.
- טענה 2 מתייחסת לגשם רוחני.
לכן אין סתירה: ייתכן שבאותו רגע יורד גשם פיזי אך לא יורד “גשם רוחני”. ההבנה שלנו משתנה – בתחילה חשבנו שמדובר באותו סוג גשם, ולכן ראינו סתירה. אך לאחר עיון נוסף, אנו מבינים שמדובר בשני מובנים שונים של “גשם”, ולכן אין סתירה אמיתית.
דרך נוספת להבין שאין סתירה:
נניח שבתחילה הבנו “יורד גשם” כמתייחס לכל סוגי הגשמים. אך אם נשנה את ההבנה כך ש”גשם” בטענה 1 מתייחס רק לגשם חלש, ו”לא יורד גשם” בטענה 2 מתייחס לגשם חזק – שוב, אין סתירה. ההבנה שלנו של שתי הטענות השתנתה.
דוגמה 2:
טענה 1: החיים טובים.
טענה 2: החיים רעים.
לכאורה, סתירה חזיתית. אך אם נעמיק, נראה שכל טענה מתייחסת להיבט אחר של החיים:
- טענה 1 מדברת על רגעים מסוימים או תחומים מסוימים בחיים.
- טענה 2 מתייחסת לרגעים או תחומים אחרים.
לכן אין סתירה: כל טענה מתארת חלק שונה מהמציאות.
הטענה “החיים טובים” מתייחסת למקרים בהם אנו חווים טוב, והטענה “החיים רעים” מתייחסת למקרים בהם אנו חווים רע.
כדי להגיע למסקנה שאין סתירה, שינינו את ההבנה שלנו של המושג “החיים”.
סיכום:
יישוב סתירה על ידי הבנה מחודשת אינו דורש שלילה מוחלטת של אחת הטענות, אלא שינוי באופן ההבנה והפרשנות של לפחות אחת מהן.
לעומת זאת, יישוב סתירה על ידי דחיית אחת הטענות מבוסס על שלילה מלאה שלה.
כלומר:
שלילה מלאה משמעותה אחת הטענות שגויה.
שלילה חלקית / הבנה מחודשת משמעותה שתי הטענות נכונות במובנים שונים.
כאשר אנו מבצעים שלילה חלקית באמצעות פרשנות מחודשת – אנו אומרים שהטענות אינן סותרות באמת.
