תשובה וסליחה – איך התשובה מועילה?
עבר אדם עבירה כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – מוחלין לו על עוונותיו. כאשר אדם שב בתשובה אמיתית ושלמה, הקב”ה מקבל את תשובתו וסולח לו על חטאיו.
כך כותב הרמב”ם בהלכות תשובה:
“אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: ‘וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ'” (שם ג, יד).
וכן כתב הרמב”ם:
“…אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה, הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא… אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו, וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב – יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה’ וּרְפָאתִיו'” (משנה תורה לרמב”ם, הלכות תשובה ג, יד).
אולם נשאלת שאלה: איך התשובה מועילה? הרי את הנעשה אין להשיב.
אם אדם רצח אדם אחר – אי אפשר להחזיר את האדם לחיים. אם אדם פגע באדם אחר, גרם לו נזק או קלקל דבר מסוים – אי אפשר לבטל את העובדה שהמעשה כבר נעשה. כיצד, אם כן, התשובה יכולה לתקן את החטא? הרי המעשה כבר התרחש במציאות!
הביטוי “את הנעשה אין להשיב” מבטא היטב את הרעיון הזה. במקרא נאמר:
“מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת” (קהלת א, טו).
כלומר, יש דברים שנעשו במציאות, ואי אפשר פשוט להחזיר את הגלגל לאחור ולגרום לכך שלא התרחשו. אם כן, איך התשובה מועילה?
התשובה מועילה מכוח חסד ה’
אפשר לומר שהתשובה אינה משנה את העובדה שהמעשה נעשה. הרצח שנעשה – נעשה; הנזק שנגרם – נגרם; והעבר אינו נמחק מן ההיסטוריה. אלא שהתשובה מועילה לגבי החטא והקלקול הרוחני והמוסרי שנוצרו בעקבות המעשה.
הרמח”ל מסביר בספרו מסילת ישרים (פרק ד) כי עצם האפשרות של תשובה היא חסד גדול מאת הקב”ה. לפי שורת הדין, לכאורה, היה מקום לומר: האדם חטא, עשה מעשה רע וקלקל – כיצד ניתן לתקן את מה שכבר נעשה?
וזה לשון הרמח”ל:
“ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף… ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?
אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהיינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא… ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה… הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו” (מסילת ישרים, פרק ד).
ובהמשך כותב הרמח”ל:
“והוא מה שאמר הכתוב: ‘וְסָר עֲוֹנְךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר’ (ישעיהו ו, ז), שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע… וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו בא עתה הנחמה והצער” (שם).
כלומר, לפי הרמח”ל, הקב”ה בחסדו מחשיב את עקירת הרצון כעקירת המעשה במישור של הכפרה.
התשובה אינה מבטלת את העונש
גם לפי דיני התורה הפשוטים, אין לומר שכל אדם שעבר עבירה, וברגע שעשה תשובה, כל העונשים שנקבעו בתורה מתבטלים אוטומטית. התשובה מכפרת, אבל יש הבדל בין כפרת החטא לבין ביטול כל תוצאה או עונש שנגרמו בעקבותיו.
בעבירות שיש עליהן עונש בידי בית דין (בזמן שהיו עדים והתראה), בית הדין אינו פוטר את עוברי העבירה מעונש בגלל שעשו תשובה, כי בית דין נוהג לפי הדין, ובדין אין מרחמים.
גם בחוקי המדינה התשובה אינה מבטלת את המעשה:
גם לפי חוקי המדינה, אדם שביצע עבירה אינו נפטר מעצם האחריות המשפטית רק משום שהוא טוען שחזר בתשובה – גם אם בוודאות ידענו שעשה תשובה אמיתית. אם אדם רצח, גם אם עבר תהליך עמוק של חרטה ושיקום, עצם השינוי אינו יכול להחזיר את הנרצח לחיים. ייתכן שחרטה ושיקום יילקחו בחשבון במסגרת הענישה (כנסיבות מקלות), אך האחריות המשפטית נותרה.
זהו ההבדל החשוב: אפשר לתקן את האדם שעשה את המעשה, אך אי אפשר להעמיד פנים שהמעשה מעולם לא התרחש.
דוד המלך – “גם ה’ העביר חטאתך, לא תמות”
דוגמה לכך אנו מוצאים אצל דוד המלך. לאחר שנתן הנביא הוכיח אותו, דוד הודה בחטאו:
“וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: חָטָאתִי לַה'” (שמואל ב, יב, יג).
ונתן הנביא השיב לו:
“וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ, לֹא תָמוּת. אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה’ בַּדָּבָר הַזֶּה, גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת” (שמואל ב, יב, יג-יד).
בהמשך נאמר: “וַיִּגֹּף ה’ אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ” (שם, טו).
וכאשר הילד מת, אמר דוד: “וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד? אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי” (שמואל ב, יב, כג).
הדוגמה של דוד ממחישה היטב: התשובה מביאה לכפרה ולסליחה, אך אין פירוש הדבר שהמעשה עצמו לא היה, או שכל תוצאותיו בעולם מתבטלות.
“זדונות נעשות לו כזכויות”
יש מדרגה נוספת בתשובה, שעליה אמרו חז”ל:
“אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת…
אִינִי? וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת…
לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה” (תלמוד בבלי, יומא פו ע”ב).
חז”ל מבחינים בין תשובה מיראה (שבה הזדונות נעשים כשגגות) לבין תשובה מאהבה, שבה “זדונות נעשות לו כזכיות”. הדבר אינו אומר שהמעשה הרע בהיסטוריה נעלם, אלא שחטא העבר הופך למנוע ולדחף לצמיחה רוחנית בהווה.
הסבר נוסף: האדם עצמו השתנה
עד כה הסברנו את התשובה מצד חסד ה’. הסבר נוסף מבוסס על דברי הרמב”ם: התשובה היא שינוי בעצם זהותו של האדם.
הרמב”ם כותב:
“מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים… וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר: אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה…” (משנה תורה, הלכות תשובה ב, ד).
הרמב”ם מסביר כי שינוי השם אינו טקסי בלבד, אלא הצהרה קיומית: “אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים”.
מה פירוש “אני אחר”?
האדם שלפני התשובה פעל מתוך רצונות, מידות והרגלים מסוימים. האדם שאחרי תשובה אמיתית אינו רוצה עוד באותם הדברים. הרמב”ם מצביע על שינוי עמוק בזהותו הרוחנית והמוסרית של האדם.
משל: ראובן שהפך ליהודה
נניח שראובן ביצע מעשה חמור. לאחר מכן עבר תהליך תשובה עמוק: התחרט, שינה את רצונותיו והפך לאדם אחר. אם נקרא לראובן החדש “יהודה”, נוכל לומר: ראובן עשה את המעשה, אבל יהודה הוא האדם שנוצר לאחר התשובה.
מבחינה משפטית ועובדתית, אותו אדם נושא באחריות. אך מבחינה רוחנית, האדם השתנה באופן עמוק כל כך, עד שהוא יכול לומר: “אני אחר”.
התשובה אינה אומרת “לא עשיתי”, אלא “אינני אותו אדם”
סיכום
אמנם את הנעשה אין להשיב – מעשה שנעשה במציאות אינו נמחק מן ההיסטוריה. אך התשובה פועלת בשני מצירופים:
- חסד ה’ – הקב”ה מחשיב את עקירת הרצון כעקירת המעשה לעניין הכפרה.
- השינוי באדם – האדם עובר התמרה פנימית. כדברי הרמב”ם: “אֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים”.
אי אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר לשנות את האדם שמביט אל העבר. אי אפשר להשיב את הנעשה, אך אפשר לתקן את העושה.
