על מה ראוי לשמוח? האם ראוי לשמוח על חתונה?

על מה ראוי לשמוח? האם ראוי לשמוח על חתונה?

כדי למצוא תשובה לשאלה זו, עלינו לברר תחילה מה פירוש המילה ראוי.

ואם נאמר שראוי פירושו “כדאי” – עדיין החלפנו מושג במושג, אך לא פירשנו באמת מהי המשמעות של “ראוי”.

לעיתים, כשמנסים להבין שאלה לעומק, משנים את הניסוח ושואלים אותה מחדש במילים אחרות. אך יש לדעת: פעמים רבות שינוי הניסוח משנה גם את השאלה, וכך אנו דנים בשאלה אחרת מזו שהתכוונו אליה. מצד שני, ייתכן ששינוי הניסוח דווקא מקרב אותנו אל מה שבאמת רצינו לשאול מלכתחילה, ורק בחרנו במילים שלא שיקפו זאת כראוי.

מכאן עולה שאלה נוספת: על מה מתמקדים בדיון – על עצם השאלה המקורית, או על עצם הבחירה בביטוי “ראוי”? האם בוחנים מה רצינו לשאול באמת, או עוסקים ב”סיפור” שגרם לנו להשתמש דווקא במילה זו ולא באחרת?

אפשר לטעון שאין מקום להיתפס למילה אחת, ושמדובר ב”טעות קולמוס” או “טעות אנוש”. אחרים אף יאמרו שאין בזה “בשר” לדיון, ושאין כאן תוכן ממשי. אך עולה השאלה: על סמך מה הם קובעים מה ראוי לדיון ומה לא?

פירוש נוסף למילה ראוי הוא מוצדק. ואז הנוסח המדויק יהיה: “על מה מוצדק לשמוח?”
בתהליך כזה אנו לוקחים ביטוי, מפרשים אותו, ואז מפרשים גם את הפירוש, עד שנוצרת שרשרת שלמה של סיפורים על גבי סיפורים – עד שהמושג “ראוי” מקבל משמעות כלשהי.

כפי שראינו, כל עוד לא הגדרנו מהו “ראוי”, לא נוכל למצוא תשובה לשאלה.
כלומר, עלינו להגדיר:

מה זה ראוי?

מה הופך דבר לראוי?

נוכל לנסח כלל: בהינתן תנאים A, B ו-C, הדבר יוגדר כראוי (כלומר כמוצדק). אם התנאים אינם מתקיימים – הוא לא ראוי.

לכן, כל שאלה הכוללת את המילה ראוי – למשל “על מה ראוי לשמוח” או “על מה ראוי לרקוד” – תישאר חסרת מענה עד שנגדיר מהי ראויות.

פירוש נוסף למילה ראוי הוא באמת. ואז הנוסח יהיה: “על מה באמת צריך לשמוח?”
אבל גם כאן מתעוררת השאלה: מה הופך דבר ל”צריך באמת”? מהם התנאים לכך?

אפשר לפרש את המילה ראוי כסיבה מוצדקת. אך שוב נצטרך לשאול: מהי סיבה מוצדקת?

למשל: “אני רעב – זו סיבה מוצדקת ללכת לאכול”. נשמע פשוט, אך עדיין נוכל לשאול: ומה הופך את הרעב לסיבה מוצדקת? התשובה תהיה: מה שאנו חושבים שמוצדק, זה מה שהופך אותו למוצדק.

כך, בסופו של דבר, התשובה לשאלה “על מה ראוי לשמוח” תהיה: על מה שאנחנו חושבים שראוי לשמוח.

אבל כאן מתגלה שהכול סובייקטיבי: ההגדרה של “ראוי” וההגדרה של “לשמוח” הן יצירות של השואל עצמו. הפה ששואל הוא גם הפה שמגדיר וגם הפה שמתרץ. הכול משחק של סובייקטיביות עצמית.

נמצא שאין באמת “תשובה אובייקטיבית” לשאלה “על מה ראוי לשמוח”. כדי להשיב עליה נדרשת הכרעה מראש – מהו העוגן שלנו, על פי מה אנו בונים את המושג “ראוי”.

לדוגמה, אם נגדיר “ראוי” כ”מה שההורים או המורה אומרים שטוב”, ו”לשמוח” כ”מצב שבו המציאות כרצוננו” – נקבל נוסחה פשוטה: כאשר המציאות כרצוננו, ראוי לשמוח.

אך זוהי עדיין הגדרה מלאכותית. אפשר להגדיר אחרת ולקבל תשובה אחרת.

נוכל גם להעמיק עוד: לשאול מהי בדיוק שמחה. האם היא פעולה?

לא. שמחה אינה פעולה אקטיבית, אלא תוצאה. כמו שעצבות היא תוצאה, וכמו ששינה היא תוצאה של תהליכים אחרים.
לא שואלים “מתי ראוי להיות רעב”, משום שרעב אינו פעולה, אלא תוצאה. כך גם שמחה – היא מתרחשת מעצמה, או בעקבות פעולות אחרות, אך אינה פעולה בפני עצמה.

לכן נכון יותר לשאול: “מתי השמחה מוצדקת?” ולא “האם ראוי לשמוח?”.

מאחר והתשובה תלויה ביכולת לזהות את הדבר שהופך משהו למוצדק. כלומר, מהו הגורם או התנאי שמעניק לצעד, לרגש או למחשבה את תוקף ההצדקה שלו.
באופן פשוט, מה שהופך משהו למוצדק הוא עצם היותו נכון: אם הדבר נכון – הוא מוצדק; אם הוא איננו נכון – אין בו הצדקה; ואם הוא נכון חלקית – מוצדקותו חלקית בלבד.

לכן, כאשר אנו נתקלים במקרה של שמחה ורוצים לבדוק האם היא מוצדקת או לא, עלינו לשאול קודם: האם השמחה נכונה או לא נכונה? כלומר, האם יש לה הצדקה אמיתית.

לשם כך, עלינו לברר: מהי סיבת השמחה?

נניח, למשל, שהוא שמח משום שהוא רצה להתחתן והוא התחתן.

כעת נשאל: עד כמה נכונה העובדה שהוא התחתן?

ועד כמה נכון הרצון עצמו – הרצון להתחתן?

נניח שהרצון להתחתן נכון בשיעור של שמונים אחוז.

ומה לגבי עצם העובדה שהתחתן?

נניח שהיא נכונה במאה אחוז.

במקרה כזה, השמחה שלו מוצדקת במידה יחסית.

עצם העובדה שהתחתן היא אמת מלאה, והרצון להתחתן נכון רק באופן יחסי – ולכן השילוב ביניהם יוצר את מידת הצידוק היחסי של השמחה: ככל שהרצון נכון יותר ומבוסס יותר, כך הצדקת השמחה גוברת; ואם הרצון נכון רק חלקית, גם השמחה תהיה מוצדקת באופן חלקי בלבד.

סיכום

נמצא שיש שאלות שתשובתן תלויה בהגדרת המושגים, ויש שאלות שתשובתן תלויה בידע עובדתי, ויש ששילוב של שניהם.
בשאלתנו – “על מה ראוי לשמוח” – התשובה תלויה בהגדרת המושג ראוי.

התברר שראוי פירושו “נכון” או “מוצדק”.
שמחה מוצדקת היא שמחה שיש לה סיבה נכונה.
אם הסיבות אינן נכונות – השמחה אינה אמיתית, ולכן אינה ראויה.

שמחה, כמו עצבות, איננה פעולה אלא תוצאה. ולכן השאלה האמיתית אינה “על מה ראוי לשמוח” אלא “מתי השמחה ראויה”.