יש דברים שהידיעה שלהם וההשגה שלהם הן אחת. כלומר, עצם הידיעה היא כבר ההשגה. אם כן, לא ניתן לדעת אותם מבחוץ, ולא ניתן לצייר אותם מבלי להיות כבר בתוכם.
אם ניישם זאת על ימות המשיח, מתקבלת סתירה חריפה:
מצד אחד – כדי לצפות, צריך לצייר.
מצד שני – אם הציור אמיתי, הרי שכבר השגת; ואם עדיין לא השגת, הרי שהציור בהכרח אינו אמיתי.
אם כן, כיצד ניתן לצפות לדבר שאי אפשר לציירו באמת מבלי להשיגו, ואי אפשר להשיגו מבלי שכבר הושג?
נמצא שהציפייה עצמה נשענת על דבר שאינו יכול להיות מדויק:
אם היא מדויקת – היא כבר איננה ציפייה, אלא מציאות הדבר עצמו.
ואם היא ציפייה – היא בהכרח אינה מדויקת.
מכאן עומק הפרדוקס:
האדם מצווה או נדרש לצפות לדבר, אך עצם פעולת הציפייה מרחיקה אותו מן הדיוק של אותו הדבר.
ובמילים חדות יותר:
ככל שהאדם מדמה לעצמו יותר את ימות המשיח – כך הוא מסתכן בכך שהוא מתרחק מהם.
וככל שהוא מוותר על הדמיון – כך אין לו עוד למה לצפות.
אם כן, כיצד תיתכן ציפייה שאינה מדומה, והשגה שאינה מבטלת את הציפייה?
ייתכן שהתשובה היא זו:
עיקר הציפייה אינו לצייר את ימות המשיח, אלא לברר מהו הדבר שאנו קוראים לו באמת “המשיח”.
כלומר, הציפייה האמיתית אינה תוכן חיובי של “איך זה ייראה”, אלא בירור של עצם החיפוש: מה אני מחפש כשאני אומר “ימות המשיח”?
וברגע שהשאלה מתבררת באמת – ייתכן שהתשובה כבר איננה עתידית כלל, אלא נוכחת.
