דמוקרטיה או דיקטטורה – מה עדיף?
המסקנה הסופית היא שלכל אחת מהשיטות יש יתרונות וחסרונות.
היתרון שבדמוקרטיה הוא שלא נותנים את הסמכות לאדם אחד בלבד, שהרי מי יודע מהם האינטרסים שלו? ייתכן שאכפת לו רק מעצמו, והוא יפעל בניגוד לאינטרס הציבורי.
מן הצד השני, אם נלך לפי השיטה הדמוקרטית – שלטון העם או שלטון הרוב – ייתכן שהעם לא יודע מה טובתו, ולא מזהה מיהו המנהיג הראוי לו באמת. לכן עלול הציבור לבחור הנהגה שאינה ראויה. לרוב, דעת החכמים היא דעת מיעוט. הציבור הרחב, בדרך כלל, אינו יודע את האמת. החכמים, הרואים את הנולד, הם מעטים – כפי שנאמר: “האמת כבדה, על כן נושאיה מעטים”.
כאשר אנו נותנים את הסמכות להמון, אנחנו מאפשרים בחירה של מנהיגים לפי רמת העם. אך העם אינו תמיד מבחין באמת, ואינו מזהה את החכם האמיתי – לעיתים חכם האמת נראה בעיניהם כמשוגע, בעוד שהכסיל מוצג בעיניהם כחכם.
לכן, המצב האידיאלי הוא עם חכם ונבון, אשר בוחר לעצמו את חכם האמת להנהיגו – אדם שיעשה עמו חסד של אמת. אך מה לעשות, שבפועל העם בוחר במי שנראה לו חכם, והחכם בעיני הציבור עלול להיות כסיל גמור.
נוצר כאן קושי מהותי – למי ראוי שתהיה הסמכות לבחור את ההנהגה? אם לא לעם – אז למי? מי יכריע מיהו המנהיג הראוי?
ברור שהמודל האידיאלי הוא שאלוהים, היודע את טובת העם באמת, יבחר את המנהיג הראוי, שאין בליבו אלא טובת הציבור בלבד, ויטיל עליו את ההנהגה. אבל כל עוד זה לא קורה – אנחנו בבעיה, ובלית ברירה אנו סומכים על בחירת רוב העם.
יחד עם זאת, ייתכן מצב שבו מדינה זוכה לדיקטטור שהוא חכם אמת, שאכפת לו באמת מטובת העם בלבד, והוא מנהיג אותו – גם אם על כורחו – באופן דיקטטורי. מדינה כזו עדיפה לעיתים על מדינה דמוקרטית, שבה העם בוחר לעצמו מנהיג חכם אך אכזר, רק מפני שהוא נראה להם כמנהיג טוב.
שהרי אין לעם כלים לדעת מיהו המנהיג האמיתי, החפץ בטובתם באמת. העם אינו יודע מהי טובתו האמיתית, אינו מזהה מנהיג אמת, וכל שכן שאינו מבחין באינטרסים הסמויים שלו. לכן לתת לעם לבחור את המנהיג זה כמו לתת לעיוור להחליט מי רואה טוב יותר.
יחד עם זאת, יש לזכור שלעם יש בחירה חופשית, ואם בחר מנהיגים שאינם ראויים – זו בחירתו, וזו אחריותו. הוא יקצור את פירות בחירתו – לטוב או לרע. גם אם הבחירה גרועה – זו זכותו לבחור, וזו גם חובתו לשאת בתוצאות.
מה שניסיתי להדגיש כאן הוא: גם אם כיום אנו מעדיפים שיטת משטר דמוקרטית, חשוב להיות מודעים לכך שרוב העם ודמוקרטיה הם ערכים יחסיים, שיש להתייחס אליהם בערבון מוגבל – לאור כל החסרונות הטמונים בהם.
הדבר המקודש באמת הוא שההנהגה תכיר את טובת העם האמיתית ותפעל למימושה, ללא שום פנייה לאינטרסים זרים.
האם זה קורה? אשרי המאמין.
