מבנה בירור שאלת “מתי” עד שורשה
כאשר ניצבת בפנינו השאלה מתי לעשות דבר מה מסוים – נניח פעולה, החלטה או בחירה – עולה מתוך כך הנחה סמויה: שיש לעשות את אותו דבר. השאלה “מתי לעשות?” מניחה כבר מראש שיש הכרח או צורך בעשייה. אך האם עצם ההנחה הזאת נכונה?
ייתכן שבכלל לא צריך לעשות. כלומר, כל עוד לא ביררנו אם יש לעשות, השאלה “מתי לעשות?” עלולה להיות שאלה שגויה, שמבוססת על הנחת יסוד שגויה. אולי אין צורך לפעול כלל – ואז, ממילא, אין מקום לשאלה מתי לפעול.
דוגמה פשוטה:
נאמר שנשאלת השאלה: “מתי נלך היום לאכול במסעדה?”
הנחת היסוד היא: צריך ללכת היום לאכול במסעדה. אך אולי זו הנחה שגויה? אולי כלל לא צריך ללכת למסעדה היום? אם כן, לפני ששואלים מתי – צריך לשאול האם.
אבל גם השאלה “האם צריך ללכת או לא צריך ללכת?” מבוססת על הנחה נוספת: שיש הבדל בין שני המצבים – בין “צריך ללכת” לבין “לא צריך ללכת”. אם לא קיים הבדל כזה, הדיון כולו מיותר.
כאן מתגלה רובד נוסף: גם האמירה “אין הבדל” מבוססת בעצמה על הנחה – שיש הבדל בין מצב שבו יש הבדל, לבין מצב שבו אין הבדל. אך אם גם כאן אין הבדל – כלומר, אין הבדל בין “יש הבדל” ל”אין הבדל” – אז גם האמירה “אין הבדל” מאבדת משמעות. ומכיוון שאמירה חסרת משמעות אינה שוללת שום דבר, הרי שלא אמרנו כלום.
ביאור:
כדי שלמילה או לאמירה תהיה משמעות, היא חייבת לשלול את היפוכה. אם היא לא שוללת את היפוך-המשמעות שלה – הרי שהיא שקולה לאמירה סתמית, ריקה, שאינה מוסיפה ידע. לדוגמה, אם נאמר “אני”, אך אין בכך שלילה של “לא אני”, אזי גם “אני” וגם “לא אני” שווים – ושניהם חסרי משמעות.
אמירה מקבלת משמעות רק כאשר היא שוללת את ההיפך שלה. זו הסיבה לכך שכל טענה אמיתית חייבת להיות מובחנת מהיפוכה. לכן, לומר “לא משנה אם צריך ללכת או לא” שווה ערך, מבחינת מידע, ללא לומר כלום – כל עוד אין כאן שלילה של האפשרות הנגדית.
אם ננסח זאת בלשון חריפה יותר: לומר “יש כסף ואין כסף” בעת ובעונה אחת – שווה לא לומר דבר. רק כאשר אחת מהן נשללת – יש משמעות לשנייה.
לכן, כל מושג שמבקש להיות בעל משמעות, חייב לכלול בתוכו גם שלילה של ההיפך שלו. בלי הבחנה, בלי שלילה, אין הבדל – ובלי הבדל, אין משמעות.
לסיכום, כשאנו שואלים “מתי”, לעיתים עלינו לשאול קודם “האם”. וכשאנחנו שואלים “האם”, עלינו לברר אם יש הבדל בין כן ללאו. ואם נבין שאין הבדל – אולי השאלה עצמה בטלה. אך אם נבין שיש הבדל – נדע שהשאלה אמיתית. במילים אחרות: לא כל שאלה ראויה לתשובה, עד שלא ביררנו את עצם משמעותה.
