מהי באמת אחדות, והאם היא בכלל דבר טוב?
כשמדברים על הרעיון ש”הכל אחד”, הנטייה הטבעית היא לחשוב על חוויה חיובית והרמונית. אך כדי להבין לעומק את המושג הזה, חכם האמת מלמד שיש להבחין בין שני סוגים שונים לחלוטין של אחדות: אחדות שכלית ואחדות חוץ-שכלית.
האחדות השכלית היא מצב שבו השכל שלנו מסוגל לדון, לצייר ולדמיין. המשמעות שלה היא שהמציאות האמיתית היא מהות אחת בלבד, ואין שום הבדל בין פרט אחד למשנהו.
אפשר לצייר זאת, למשל, כמצב שהיה לפני בריאת העולם – בטרם נבראו עצים, בני אדם או כדור הארץ. במצב הזה לא היה דבר, וה”כלום” הזה הוא אחדות פשוטה ואינסופית, מעין ריק אינסופי. דרך נוספת לצייר זאת היא להבין שכל הנפרדות שאנו חווים היא רק אשליה, ומה שקיים באמת הוא רק אותו מכלול אחד.
בעולם של נפרדות אנו רואים ריבוי, אך כשאדם מקבל הארה ומתעורר, הוא מתמזג עם האחדות הזו. ישותו הנפרדת מתבטלת והוא חוזר אל צור מחצבתו. באחדות הפשוטה הזו אין מושג של “ידיעה עצמית” של אלוהים, משום שידיעה דורשת הפרדה בין היודע, הידיעה והדבר הידוע. באחדות המוחלטת – כולם הם אחד. השכל מבין את האחדות השכלית הזו (שאפשר לכנותה “אין”) מכיוון שיש לה הפך מוגדר, והוא ה”יש” והנפרדות.
לעומת זאת, האחדות החוץ-שכלית מוגדרת כמצב שבו אין שום הבדל בין יש לאין. המצב הזה נמצא לחלוטין מחוץ לגבולות השכל, ואי אפשר להסביר אותו.
הסבר פועל תמיד על ידי לקיחת מושג לא מובן ותרגומו באמצעות מושגים אחרים שכן מובנים לנו. כשאנו מסבירים מהו עץ, אנו משתמשים במילים כמו צמח, גזע וענפים. אך האחדות החוץ-שכלית מבטלת את כל המושגים כולם, כולל הבסיסיים ביותר. ברגע שאין הבדל בין יש לאין, לא נותר לנו אף מושג כדי להסביר איתו. המפגש עם האחדות הזו מוחק את פעולת המוח לחלוטין, בדומה לאדם שמחקו לו את כל המחשבות ולא נותר לו כלי כדי לתפוס דבר.
הדבר עמוק בהרבה מהניסיון להסביר צבעים לאדם עיוור מלידה. את העיוור אולי ניתן לקרב לחוויה דרך חוש המישוש או הטעם, אך כאן נמחקו כל כלי ההסברה וההגדרות של השכל. עצם העובדה שאנו מסוגלים לומר את המילים “אין הבדל בין יש לאין” היא פלא, שכן המציאות הזו נמצאת מחוץ למחשבה. חכם האמת מבטיח שהיא קיימת וניתנת להשגה.
כיצד אנו יודעים שהיא מוחקת את המוח?
בדיוק כמו שאדם ששמים כיסוי על עיניו מנסה לראות ונוכח לדעת שהוא אינו יכול. כשמנסים למחוק את ההבדל בין יש לאין, מוכחים מיד שהמוח פשוט אינו מסוגל לחשוב יותר.
ומכאן עולה השאלה: האם האחדות הזו היא טובה?
לגבי האחדות החוץ-שכלית, התשובה היא שאי אפשר לייחס לה טוב או רע, שלמות או חסרון. המושגים הללו הם הגדרות שכליות שמפרידות בין דבר לדבר. במקום שבו אין הבדל בין יש לאין, אין גם הבדל בין שלמות לחסרון. המציאות הזו היא שלמות כשם שהיא חסרון, והיא אינה שלמות ואינה חסרון. אפשר לומר עליה הכל, ואי אפשר לומר עליה דבר, ולכן הדיבור על טוב ורע בהקשר שלה הוא חסר פשר.
לגבי האחדות השכלית, הדבר תלוי בהגדרת הטוב. אם נגדיר “טוב” כהיעדר סבל, חסרון ורע – אז האחדות השכלית היא טובה לחלוטין, שכן באחדות אין חווית חסרון. אך אם נגדיר “טוב” כחוויה חיובית אקטיבית של עונג והנאה, האחדות אינה טובה, משום שאין בה חוויה פוזיטיבית אלא רק היעדר מוחלט של הרע.
אותו הכלל תקף גם לגבי המקום שבו אין הבדל בין טוב לרע, באחדות החוץ-שכלית אין הגדרות כלל, ובאחדות השכלית זהו מקום שטוב למי שמחפש את השקט והיעדר הסבל, אך אינו טוב למי שמחפש חוויה אקטיבית של הנאה.
לסיכום, האחדות השכלית מציגה מציאות של דבר אחד שאינו נוגד את השכל, והיא טובה כהיעדר סבל. האחדות החוץ-שכלית מוחקת את ההבדל בין יש לאין, ונמצאת מעבר לכל תפיסה, הסבר, או הגדרה של טוב ורע.
