פרשת קרח: מחלוקת בונה ומחלוקת הורסת – הכיצד?
מחלוקת היא בניין או הרס?
התשובה היא: תלוי איך מתייחסים אליה, ותלוי איך מנהלים אותה.
זה כמו אש – האם היא טובה או רעה?
תלוי איך מנהלים אותה. אפשר להישרף ממנה ולסבול, או להתחמם וליהנות ממנה. אותו דבר בדיוק קורה עם המחלוקת. אם יודעים איך להתנהל איתה, אפשר ליהנות ממנה ולהיבנות ממנה; אך אם לא יודעים להתנהל איתה, המחלוקת יכולה להרוס כל חלקה טובה.
בפרשת קרח יש לנו דוגמה טובה מאוד לאיך שמחלוקת גררה אסון עצום – כ-15 אלף איש מתים בגלל המחלוקת הזאת.
ישנם שני יסודות חשובים שצריך לשמור עליהם, כדי שהמחלוקת תיצור בניין ולא חורבן.
עיקרון ראשון: שמירת כבוד הדדי בין בעלי המחלוקת
העיקרון הראשון הוא שמירת כבוד הדדי בין בעלי המחלוקת. אם אין כבוד הדדי בין בעלי המחלוקת, זה יביא לחורבן. שנאה הדדית וקנאה בין בעלי המחלוקת עלולות להביא חורבן; כלומר, כאשר יש ברקע שנאה וקנאה, המחלוקת היא כלי נשק נוסף להגברת השנאה בין בעלי המחלוקת.
פרשת קרח היא דוגמה טובה לכך – לחוסר כבוד הדדי בין בעלי מחלוקת, ולשנאה וקנאה במחלוקת, כפי שאנו רואים אצל קורח: “וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'” (במדבר טז, ג). משה רבינו אומר: “כִּי לֹא מִלִּבִּי” (במדבר טז, כח), מכיוון שקורח האשים את משה בבדיה, משמע שחשד במשה שבדה מליבו את התורה.
וכן אמרו חז”ל:
“מה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל”
(מדרש תנחומא, פרשת קרח, סימן א; וכן ברש”י על במדבר טז, א).
ברגע שבמחלוקת יש קנאה ושנאה, המחלוקת היא כלי משחית נורא, כפי שראינו אצל קרח שהשחיתה אלפים רבים מישראל. כמובן שאפשר לקחת דוגמה חיובית אצל משה, כמו שנאמר: “וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם” (במדבר טז, יב) – שביקש להשכין שלום.
כן ראוי להדגיש: הכבוד שצריך לנהוג בבעלי מחלוקת כולל בתוכו שני עניינים. האחד הוא כלפי נושאי הדעה עצמם (האנשים). אבל ישנה חשיבות גם לכבוד שיש לתת לדעות של בעלי המחלוקת; אם יש שנאה וקנאה קיצונית מדי כלפי הדעה של בעלי המחלוקת, גם זה עלול להביא חורבן, גם אם אין שנאה וקנאה ברמה האישית לנושאי הדעות עצמם.
לכן, כאשר ניגשים למחלוקת צריך לסלק את השנאה והקנאה הן כלפי בעלי הדעות והן כלפי הדעות שהם מייצגים, אלא באים בלב פתוח ובנפש חפצה כדי לברר את האמת ולהרחיב את הדעת.
הטרגדיה של רבי יוחנן וריש לקיש
הנה דוגמה טובה מהסיפור של רבי יוחנן וריש לקיש במסכת בבא מציעא (דף פד, עמוד א):
“הַסַּיִּיף וְהַסַּכִּין וְהַפִּגְיוֹן וְהָרֹמַח וּמַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר – מֵאֵימָתִי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? מִשְּׁעַת גְּמַר מְלַאכְתָּן. וּמֵאֵימָתִי גְּמַר מְלַאכְתָּן? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִשֶּׁיִּצְרְפֵם בַּכִּבְשָׁן. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשֶּׁיְּצַחְצְחָן בַּמַּיִם. אָמַר לוֹ [רבי יוחנן]: לִסְטָאָה בְּלִסְטִיּוּתֵיהּ יָדַע (לסטים בלסטיותו יודע). אָמר לֵיהּ [ריש לקיש]: וּמַאי אַהֲנַתְּ לִי? הָתָם ‘רַבִּי’ קָרוּ לִי, הָכָא ‘רַבִּי’ קָרוּ לִי! אָמַר לֵיהּ: אַהֲנַאי לָךְ דַּאֲקָרְבִינָךְ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, חֲלַשׁ רֵישׁ לָקִישׁ [וחלה].
אָתְיָא אֲחָתֵיהּ [אשתו של ריש לקיש ואחותו של רבי יוחנן] קָא בָּכְיָא, אָמְרָה לֵיהּ: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל בָּנַי! אָמַר לָהּ: ‘עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה’ (ירמיהו מט, יא). עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל אַלְמְנוּתִי! אָמַר לָהּ: ‘וְאַלְמְנוֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ’ (שם). נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ.
וַהֲוָה קָא מִצְטַעֵר רַבִּי יוֹחָנָן בַּתְרֵיהּ טוּבָא. אָמְרוּ רַבָּנָן: מַאן לֵיזִיל לְיַתְבֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ? נֵיזִיל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת דִּמְחַדְּדָן שְׁמַעְתָּתֵיהּ. אֲזַל יְתִיב קַמֵּיהּ. כָּל מִלְּתָא דַּהֲוָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לֵיהּ: תַּנְיָא דִּמְסַיְּעָא לָךְ. אָמַר: אַתְּ כְּבַר לָקִישָׁא? בַּר לָקִישָׁא, כִּי הֲוָה אָמִינָא מִלְּתָא – הֲוָה מַקְשֵׁי לִי עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע קֻשְׁיָתָא, וּמְפָרֵקְנָא לֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה פֵּרוּקֵי, וּמִמֵּילָא רָוְחָא שְׁמַעְתָּא. וְאַתְּ אָמְרַתְּ ‘תַּנְיָא דִּמְסַיְּעָא לָךְ’? אַטּוּ לָא יָדַעְנָא דְּשַׁפִּיר קָאָמִינָא? הֲוָה קָא אָזִיל וְקָרַע מָאנֵיהּ וְקָא בָּכֵי וְאָמַר: הֵיכָא אַתְּ בַּר לָקִישָׁא, הֵיכָא אַתְּ בַּר לָקִישָׁא! וַהֲוָה קָא צָוַח עַד דְּשָׁף דַּעְתֵּיהּ מִנֵּיהּ. בְּעוֹ רַבָּנָן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְנָח נַפְשֵׁיהּ”.
נראה שרבי יוחנן וריש לקיש במחלוקת זו לא נהגו כבוד זה בזה, ומתוך כך צמח חורבן עצום לבעלי המחלוקת וטרגדיה נוראה ואיומה, אשר בסופו של דבר הובילה למותם הטראגי של שני החכמים האלה.
זה מתחיל בזה שרבי יוחנן עולב בריש לקיש ואומר לו: “לסטים בלסטיותו יודע”. וממשיך בכך שריש לקיש עולב בחזרה ברבי יוחנן: “ומה הועלת לי? שם קראו לי רבי וכאן קוראים לי רבי”. וזה מתגלגל אחר כך שרבי יוחנן נפגע מזה, כפי שנאמר: “חלשה דעתו של רבי יוחנן וחלה ריש לקיש”, וסופם המר והטרגי של שני החכמים ידוע.
עיקרון שני: ההבנה שמחלוקת נועדה להפרות ולהעמיק
העניין השני החשוב במחלוקת הוא התובנה שהמחלוקת יכולה להפרות, להרבות ולהעמיק את ההבנה והידע שלנו בתורה, בחיים ובכל תחומי החיים.
פרשת קורח היא דוגמה שלילית; אבל פרשת הטמאים לנפש שבאו בשאלות אל משה רבינו, כפי שנאמר: “לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה'” (במדבר ט, ז) – בזכות המחלוקת הטובה ההיא התחדשה הלכה והתחדשה פרשת פסח שני. כי המחלוקת יכולה להעמיק ולזכות אותנו בתובנות עמוקות יותר.
כפי שאנו רואים בסיפור של רבי יוחנן וריש לקיש: כאשר הביאו חברותא לרבי יוחנן אחרי פטירת ריש לקיש – את רבי אלעזר בן פדת – הוא לא עמד במחלוקת עם רבי יוחנן כפי שהיה עושה ריש לקיש, אלא רק הביא לו כל הזמן אסמכתאות התומכות בדעתו של רבי יוחנן. לרבי יוחנן לא הייתה תועלת בלימוד שאין בו מחלוקת, כי לימוד כזה אינו מחדד ומעמיק את ההבנה אלא משאיר אותו במקומו. כלומר, לא יכול להתחדש כלום בתורה ללא המחלוקת; רק בזכות המחלוקת מתחדשות ההבנות בתורה.
אם באים למחלוקת מתוך גישה שהמחלוקת היא חשובה, יקרה ומרחיבה את השמועה, אז המחלוקת יכולה להצמיח ולהעצים. כפי שאנו רואים ממה שקרה עם רבי יוחנן ורבי אלעזר בן פדת בציטוט לעיל:
בא וישב לפניו. כל מה שהיה רבי יוחנן אומר – אמר לו רבי אלעזר בן פדת: תניא דמסייעא לך (ברייתא המסייעת לך).
אמר לו רבי יוחנן: אתה כבן לקיש? בן לקיש, כשהייתי אומר דבר – היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, והשמועה נתרווחה מאליה; ואתה אומר תניא דמסייעא לך? וכי איני יודע שיפה אמרתי?
לסיכום
מחלוקת בתורה, או בכל תחום אחר – בזוגיות, בחינוך ילדים, בפוליטיקה, איפה שלא תהיה – יכולה ליצור בניין גדול, אך מנגד יכולה להוביל לחורבן עצום ונורא.
הדבר תלוי בתפיסה של בעלי המחלוקת כלפי המחלוקת עצמה. מחלוקת תהיה בונה, מעצימה ומצמיחה כאשר בעלי המחלוקת יודעים לכבד את ברי פלוגתתם ואת דעותיהם (ולא משנה מי הם בעלי המחלוקת או מהן דעותיהם), ובנוסף מבינים את הערך העצום שיש למחלוקת להרחבת ולהבנת הדברים בצורה עמוקה ומקיפה יותר. אך אם יחסר אחד משני דברים אלו, המחלוקת עלולה להביא חורבן עצום, איום ונורא – כפי שרואים בפרשת קורח ובכלל בחיים.
