האם בימינו נכון להוסיף הרחקות על דיני הייחוד הקיימים כבר בהלכה?
במסורת היהודית קיימת הלכה האוסרת על איש ואישה להימצא ביחידות במקום שבו עלולה להתאפשר עשיית עבירה, מחשש שמא יבואו לידי עבירה. יש הסבורים שבימינו יש להחמיר בדיני ייחוד ולהוסיף הרחקות מעבר לאלו שנקבעו בהלכה, ולאסור גם מצבים שבעבר הותרו, כגון ייחוד במקום שפתחו פתוח לרשות הרבים, או כאשר הדלת אינה נעולה, וכדומה.
אף שאין מקום להתנגד מראש לשינויים, לתקנות או להרחקות שמבקשים לקבוע לאור מציאות משתנה, כל הצעה חדשה צריכה להיבחן בשיקול דעת, תוך בחינת תועלתה מול מחירה.
ברצוני להצביע על שתי בעיות יסודיות בהצעה זו.
בעיה ראשונה: העלויות של הגזירה וההרחקה
הבעיה הראשונה היא העלויות הכרוכות בכל גזירה והרחקה. כפי שאמרו חכמים:
“לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים”(תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ט, הלכה א)
יש סיבה לכך שהתורה לא אסרה כל אפשרות רחוקה של מכשול, משום שלאדם יש תפקידים, חובות ומצוות נוספות מלבד החשש שמא יעבור עבירה.
אם הדבר היחיד החשוב היה מניעת עבירה בכל מחיר, הרי שהפתרון המוצע איננו הפתרון היעיל ביותר. אפשר תמיד להוסיף עוד ועוד הרחקות: לאסור על נשים לצאת מן הבית, לאסור על גברים ללכת ברחובות מסוימים, וכדומה. אפשר אף להציע פתרונות קיצוניים הרבה יותר. אולם ברור שאין זו דרכה של תורה.
כפי שהיה פעם שפנה אליי בחור בשאלה, משום שרצה להתאבד כדי שלא יבוא לידי עבירה. שאלתו הייתה האם התאבדות כדי להימנע מעבירה חמורה יותר מן האפשרות שיחטא. עניתי לו מה שעניתי לו. אולם ענייננו כאן הוא להמחיש שאם השיקול היחיד הוא מניעת עבירה בכל מחיר, ניתן להציע אינספור פתרונות קיצוניים יותר, ובטוחים יותר מבחינה טכנית.
אלא שישנם ערכים נוספים ומצוות נוספות בחיים. ישנם חיי משפחה, חברה, פרנסה, לימוד תורה, חסד ויישובו של עולם. לכן, גם אם קיימות הרחקות שיכולות לצמצם באופן משמעותי את האפשרות להגיע לידי עבירה, ואולי אף למנוע אותה לחלוטין, הן עלולות לבוא על חשבון דברים אחרים בעלי ערך וחשיבות.
לפיכך, כל הצעה להוסיף הרחקות צריכה להיבחן גם מצד מחירה. לא די לבחון מה היא מרוויחה, אלא גם מה היא מפסידה.
כדברי הכתוב:
“כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ” (אסתר ז, ד).
אומנם, בפשוטו של מקרא משמעות הפסוק היא שהנזק הנגרם למלך גדול מן התועלת שתפיק אסתר משתיקתה, אולם הביטוי משמש גם בהשאלה לבחינת יחס שבין תועלת לבין נזק.
וכן אמרו חכמים:
“והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.”
(משנה, מסכת אבות, פרק ב, משנה א)
יש להדגיש: מה שהתורה אסרה – אסרה. אולם כאשר מבקשים להוסיף איסורים והרחקות שלא נזכרו בתורה או בהלכה הפסוקה, על חשבון ערכים חשובים אחרים, יש צורך לבחון היטב האם התועלת אכן עולה על המחיר.
בעיה שנייה: אשליית הפתרון והגברת התאווה
הבעיה השנייה היא שלפעמים שיטת ההרחקות אינה פותרת את הבעיה בשורשה.
האדם עשוי להישאר בעל אותן תאוות ואותם רצונות, אלא שכעת אין לו אפשרות מעשית לממשם. גם אם ההרחקות הצליחו למנוע בפועל את ביצוע העבירה, הן אינן בהכרח מתקנות את נפשו של האדם או משנות את רצונותיו.
במובן זה, ניתן לומר שהאדם הורחק מזירת הפשע, אך לא בהכרח חדל לרצות לבצע את הפשע.
יתרה מזאת, גם במישור המעשי לא תמיד ברור שהרחקות רבות יותר אכן יוצרות תוצאות טובות יותר. לעיתים, דווקא איסורים והרחקות מוגזמים יוצרים אובססיה, תגובת נגד או תופעת “ריבאונד”, שבה ההתמקדות הבלתי פוסקת בנושא מסוים מגבירה את העיסוק בו ואת המשיכה אליו.
יש הטוענים כי במקומות שבהם נוספו הרחקות רבות ומחמירות במיוחד, נוצרו לעיתים גם תופעות של התפרצויות קשות בתחום זה עצמו. אינני מבקש לדון כאן בטענה זו בהרחבה, אך היא בהחלט ראויה לעיון.
נמצא אפוא שהניסיון לפתור את הבעיה באמצעות הרחקות בלבד עלול ליצור שני נזקים.
האחד – הוא נותן, במידה מסוימת, לגיטימציה למצב שבו האדם ממשיך לרצות את העבירה, ורק מנוע מלבצעה מחמת תנאים חיצוניים.
השני – הוא מסיט את תשומת הלב מן הטיפול בשורש הבעיה אל הטיפול בסימפטום בלבד. במקום להשקיע בבניית אישיות בעלת משמעת עצמית, יראת שמים, שליטה עצמית וריסון פנימי, משקיעים בעיקר בבניית מחסומים חיצוניים.
הפתרון השורשי הוא שאדם יהיה שמור וגדור מצד עצמו, שיהיה בעל כוח נפשי לעמוד בפני תאוותיו גם כאשר האפשרות לחטוא קיימת. במקום להתמקד רק בהרחקה מזירת הפשע, יש לעסוק גם בתיקון האדם עצמו.
יתרה מזאת, אם לא יהיה תיקון פנימי אמיתי, לא משנה כמה הרחקות ייקבעו, תמיד ניתן יהיה למצוא דרכים לעקוף אותן.
בהקשר זה מזכירים לעיתים את דברי חז”ל:
“שור המועד אין לו שמירה אלא סכין.”
הדברים נאמרו ביחס לשור מועד שאינו ניתן לשמירה מספקת, והפתרון היחיד לגביו הוא שחיטה. כמובן, אין הכוונה להשליך את הדין כפשוטו לענייננו, אלא להשתמש בו כמשל לכך שללא שינוי יסודי במקור הבעיה, אין די באמצעי הגנה חיצוניים.
לסיכום
התיקון היסודי והעמוק ביותר הוא התיקון הפנימי של נפש האדם.
ייתכן שבמצבים מסוימים, ובאופן זמני, הרחקות נוספות עשויות להועיל ולמנוע מכשול. אולם אין לראות בהן פתרון מלא ומוחלט לבעיה.
לפני שמוסיפים גזירות והרחקות חדשות, יש לבחון לא רק האם הן עשויות למנוע עבירה, אלא גם מה מחירן, אילו ערכים אחרים הן פוגעות בהם, והאם הן אכן מטפלות בשורש הבעיה או רק בסימפטום החיצוני שלה, ושמא אינן מטפלות בכלל, ועלולות אף להחמיר אותם.
בסופו של דבר, חברה בריאה אינה נשענת רק על מחסומים חיצוניים, אלא גם, ואולי בעיקר, על בניית בני אדם בעלי כוח מוסרי, אחריות אישית, שליטה עצמית ויראת שמים.
