חג הסוכות – זכר לענני הכבוד או לסוכות ממש?
נאמר בתורה:
“בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא כג, מב–מג).
חכמים נחלקו בפירוש המילה “בסוכות”. מה היו אותן סוכות שבהן הושיב ה’ את בני ישראל?
כך נאמר בתלמוד הבבלי:
“דתניא: ‘כי בסוכות הושבתי את בני ישראל’ – ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם” (סוכה יא ע”ב).
לדעת רבי אליעזר, הכוונה לענני הכבוד שהגנו על בני ישראל במדבר. לדעת רבי עקיבא, הכוונה לסוכות ממשיות שבני ישראל עשו לעצמם כדי להגן על עצמם מפני השמש. רש”י מפרש: “סוכות ממש – מפני החמה, בשעת חנייתן היו עושים סוכות”.
מה עלינו לזכור בשעת הישיבה בסוכה?
נשאלת השאלה: כאשר אנו חוגגים את חג הסוכות ויושבים בסוכה, למה עלינו לכוון? האם עלינו לזכור את הסוכות הממשיות שבהן ישבו בני ישראל, או את ענני הכבוד שהגנו עליהם?
יש האומרים שיש לכוון לשני הדברים: את זכר הסוכות הממשיות אנו מקיימים בכך שאנו יושבים בפועל בסוכה ממשית, ואילו את ענני הכבוד אנו זוכרים במחשבתנו.
אולם תשובה זו אינה נכונה, מפני שכל הדיון בין התנאים עוסק בשאלה מה יש לזכור ולדעת בשעת הישיבה בסוכה. תנא אחד אומר שכאשר יושבים בסוכה צריך לזכור את הסוכות הממשיות, והתנא השני אומר שצריך לזכור את ענני הכבוד.
לכן אי אפשר לומר שאת זכר הסוכות הממשיות מקיימים רק בעצם הישיבה הגופנית, ואילו את ענני הכבוד מקיימים בזכירה במחשבה. לפי שתי הדעות, נוסף על מעשה הישיבה קיימת גם מצווה של ידיעה וזכירה, כפי שנאמר: “למען ידעו דורותיכם”.
אולם אפשר לדרוש ולהסביר כי “אלו ואלו דברי אלוהים חיים”, וכי הסוכה היא זכר גם לסוכות הממשיות וגם לענני הכבוד.
אין הכוונה לבטל את המחלוקת בין התנאים, אלא להבין את הרעיון הטמון בשתי הדעות: הסוכות הממשיות מבטאות את העשייה האנושית, ואילו ענני הכבוד מבטאים את העזרה האלוהית.
מי בונה את הבית ומי שומר על העיר?
את הרעיון הזה אפשר להסביר באמצעות דברי דוד המלך בתהלים:
“שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה: אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַיִת, שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ; אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר” (תהלים קכז, א).
לפי הפסוק הזה, אם ראובן בנה בית ונשאל מי בנה אותו, מהן האפשרויות שלנו להשיב?
תשובה אחת היא שראובן בנה את הבית.
תשובה שנייה היא שה’ בנה את הבית.
תשובה שלישית היא שגם ראובן וגם ה’ בנו את הבית: ראובן בנה את הבית בסייעתא דשמיא, כלומר בעזרת ה’. ראובן פעל ועשה, אך הצלחת פעולתו באה בעזרת ה’.
אותו הדבר נכון גם ביחס לשמירת העיר. אם נשאל מי שומר על העיר, השומר או ה’, נקבל שוב שלוש תשובות אפשריות: ה’ שומר, השומר שומר, או שניהם שומרים.
התשובה השלמה היא גם וגם. השומר שומר בפועל, אך הצלחת שמירתו תלויה בעזרת ה’. אם ה’ לא ישמור את העיר, שמירתו של השומר עלולה להיות לשווא.
סוכות ממש וענני הכבוד
כך אפשר להסביר גם את מחלוקת התנאים: הסוכות הממשיות וענני הכבוד מרמזים על שני עניינים המשלימים זה את זה.
הסוכות הממשיות מבטאות את המעשה האנושי ואת ההגנה הפיזית שבני ישראל הכינו לעצמם. ענני הכבוד מבטאים את העזרה האלוהית, שבזכותה המעשה האנושי הצליח וההגנה הפיזית התקיימה.
בני ישראל ישבו בסוכות ממשיות, אך הסוכות הממשיות לבדן לא היו מצליחות להגן עליהם ללא ענני הכבוד, כלומר ללא העזרה האלוהית.
לפי הסבר זה, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. היו סוכות ממש, המבטאות את ההשתדלות האנושית, והיו גם ענני כבוד, המבטאים את הסיוע האלוהי. ההגנה השלמה מורכבת משני החלקים יחד.
הזכרת השם והמלכות בברכה
רעיון דומה אפשר למצוא גם בהלכות ברכות. בתלמוד נאמר:
“אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה; ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה” (ברכות מ ע”ב).
להלכה אנו מזכירים בברכה גם את שם ה’ וגם את מלכותו: “ברוך אתה ה’, אלוהינו מלך העולם”.
אם אדם אמר “ברוך אתה ה'” ולא הזכיר מלכות, אין זו ברכה שלמה. גם אמירת “מלך” בלי המילה “העולם” אינה מבטאת את נוסח המלכות במלואו.
אפשר להבין מכאן שהמלכת ה’ מתגלה בשותפות שבין המלך לבין העולם. בלי ה’ אין מלכות, אך גם בלי עולם אין מקום שבו המלכות יכולה להתגלות. מלכותו של ה’ מתגלה בעולם ועל ידי העולם. אין מלך בלי עם, ולכן “מלך” ו”העולם” הולכים יחד.
כך גם בענייננו: הסוכות הממשיות הן הצד האנושי והגשמי, וענני הכבוד הם הצד האלוהי. שני הצדדים הולכים יחד ומשלימים זה את זה.
מדוע השולחן ערוך מזכיר רק את ענני הכבוד?
אולם כל מה שאמרנו, שהסוכה היא זכר גם לענני הכבוד וגם לסוכות ממש, נראה לכאורה מנוגד למה שנפסק בשולחן ערוך.
השולחן ערוך פוסק:
“‘בסוכות תשבו שבעת ימים’ וגו’, ‘כי בסוכות הושבתי את בני ישראל’ – הם ענני הכבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרכה, סעיף א).
אם כל מה שאמרנו נכון, מדוע השולחן ערוך אינו פוסק שהסוכה היא זכר גם לסוכות ממש וגם לענני הכבוד?
אפשר לבאר שהשולחן ערוך פסק בכוונה כדעה המדגישה את ענני הכבוד, מפני שיש בכך מטרה חינוכית: להזכיר לאדם את האמת היסודית יותר, העלולה להישכח מעיני בשר ודם.
את העובדה שסוכה ממשית מגינה מפני השמש כולם מבינים. אדם רואה את הסוכה, את הצל ואת ההגנה שהיא מעניקה. אולם אנשים עלולים לשכוח שהצלחתה של ההגנה האנושית תלויה גם בענני הכבוד, כלומר בעזרה האלוהית.
לכן ההלכה מדגישה דווקא את החלק האלוהי, שאינו גלוי לעיני בשר ודם, ענני הכבוד ולא הסוכות הממשיות.
לרוב האנשים פשוט וברור שהשומר שומר על העיר ושהצבא מספק ביטחון. אולם ההבנה שגם ה’ שומר על העיר וגם הוא מספק את הביטחון דורשת זכירה וחינוך.
האמת היסודית העלולה להישכח היא שאם אין ענני כבוד, גם הצבא עלול שלא להצליח. כפי שנאמר:
“כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ” (דברים כג, טו).
אין פירוש הדבר שאין צורך בצבא, בשומרים או באמצעי הגנה. ודאי שיש צורך בכל אלה. אולם הצלחתם של הצבא ושל השומרים תלויה גם בעזרה האלוהית. ההשתדלות האנושית היא הסוכות הממשיות, ואילו הסיוע האלוהי הוא ענני הכבוד.
הלקח מאסון שבעה באוקטובר
כאשר התרחש אסון שבעה באוקטובר, רבים התפלאו: כיצד ייתכן שהצבא החזק ביותר במזרח התיכון נכשל מול מחבלים שהגיעו באמצעים פשוטים והצליחו לפגוע בו באופן קשה כל כך?
מתוך התדהמה התפתחו תאוריות שונות על קונספירציה, בגידה וגורמים נסתרים אחרים. אולם מי שמודע לכך שהצלחת הצבא תלויה גם בעזרה האלוהית אינו מוכרח להתפלא מעצם האפשרות שצבא חזק ייכשל.
היו כשלים אנושיים, וצריך לחקור אותם, להפיק מהם לקחים ולתקנם. כשלים כאלה היו בעבר ועלולים להתרחש גם בעתיד. אולם מעבר לכל השאלות המעשיות והאנושיות עומד גם העיקרון:
“אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר”.
ההצלחה האנושית תלויה תמיד גם בעזרה האלוהית, שאפשר לכנותה “ענני הכבוד”. אין בכך ביטול של הצורך בצבא, בביטחון, בשמירה ובהשתדלות. להפך, האדם צריך לעשות את כל המוטל עליו. אולם אסור לו לחשוב שהעשייה האנושית לבדה מבטיחה הצלחה.
ענני הכבוד בחיים האישיים
העיקרון הזה נכון גם ביחס להצלחה ולביטחון האישיים של כל אדם.
האדם צריך לפעול, להתאמץ, לעבוד, להתפרנס, לשמור על בריאותו ולהגן על עצמו. כל אלה הם בבחינת סוכות ממשיות. אולם לצד העשייה האנושית עליו לזכור שקיים גם החלק האלוהי, שהוא בבחינת ענני הכבוד.
כאשר האדם זוכר שהצלחתו אינה תלויה רק במעשיו, הציפייה שלו מתוצאות מעשיו נעשית מושכלת יותר ותואמת יותר את האמת. הוא עושה את כל המוטל עליו, אך אינו מניח שהצלחתו מובטחת רק מפני שפעל והתאמץ.
לסיכום
התנאים נחלקו אם הסוכות שבהן הושיב ה’ את בני ישראל היו ענני הכבוד או סוכות ממשיות.
אפשר להסביר ששתי הדעות מבטאות שני צדדים המשלימים זה את זה. הסוכות הממשיות מבטאות את ההשתדלות, המאמץ והעשייה האנושית. ענני הכבוד מבטאים את העזרה האלוהית, המעניקה לעשייה האנושית את האפשרות להצליח.
השולחן ערוך מדגיש דווקא את ענני הכבוד, מפני שאת הסוכות הממשיות האדם רואה ומבין בעצמו, ואילו את העזרה האלוהית הוא עלול לשכוח.
מוסר ההשכל הוא שההצלחה בעולם אינה תלויה רק בעשייה, בהשתדלות ובמאמץ האנושיים, אלא גם בסייעתא דשמיא. על האדם לבנות את הסוכה הממשית ולעשות את כל המוטל עליו, אך לזכור תמיד שגם מעל הסוכה הממשית פרושים ענני הכבוד.
