בין הורים לילדים: אשמה וסליחה, יושר וחוסר יושר
ישנם אנשים ששינו מדרך אבותיהם ובחרו לעצמם דרך חיים אחרת. אנשים אלה מתרעמים על כך שהוריהם לא קיבלו את הדרך שבה בחרו, אך מנגד, כאשר ילדיהם שלהם בוחרים בדרך אחרת השונה מדרכם – הם מסרבים לקבל אותם.
האם הורים אלה נוהגים בחוסר יושר ועושים איפה ואיפה? האם הם אינם שופטים באותה אמת מידה, אלא עושים דין אחד לעצמם מול הוריהם, ודין אחר לעצמם כלפי ילדיהם? האם יש חוסר יושר בהורים שאינם מכבדים את ילדיהם בגלל ששינו מדרכם, בו בזמן שהם עצמם שינו מדרך אבותיהם ואינם מקבלים את העובדה שהוריהם לא כיבדו את דרכם שלהם?
ניקח לדוגמה אדם שהוריו היו חילונים והוא חזר בתשובה. הוריו אינם מקבלים אותו, והוא מצידו אינו מקבל את חוסר הקבלה מצד הוריו החילונים. האם זהו חוסר יושר מצידו כאשר הוא אינו מקבל את ילדיו שלו שחזרו בשאלה?
אם אנו סבורים כי לכל אדם קיימת הזכות לבחור את דרכו, לכן אנו מצפים מהורינו החילונים לקבל אותנו מכיוון שיש לכבד את הדרך שבחרנו בה. אך מנגד, באותה מידה, עלינו לקבל את ילדינו שחזרו בשאלה – כי גם להם שמורה הזכות לבחור את דרכם, ויש לקבלם ולכבד את בחירתם.
או שמא אנו יכולים לטעון כי לשנות מדרכנו שלנו זה דבר בלתי קביל, אך לשנות מדרך אבותינו זה כן קביל? האם אין בטיעון כזה חוסר יושר?
מהו העיקרון המנחה?
מהו העיקרון על פיו אנו קובעים שההורים אינם צודקים בכך שאינם מקבלים את דרכנו השונה מדרכם?
אם העיקרון הוא שעל כולנו לכבד ולהכיל את עובדת היותו של כל אדם בעל בחירה חופשית – אזי אם הדבר נכון כלפי “ההורים הראשונים” (שצריכים לקבל את דרך ילדיהם שבחרו ללכת בדרך אחרת), הרי שהוא חייב להיות נכון באותה מידה בדיוק גם לגבי היחס שצריכים להעניק “ההורים השניים” לילדיהם שלהם.
לפיכך, יש כאן חוסר יושר: אם אנו מאמינים שיש זכות לכל אחד לבחור את דרכו ועלינו לכבד זכות זו, הרי כשם שזכות זו קיימת עבורנו והורינו צריכים לקבל ולכבד את בחירתנו, כך עלינו לקבל ולכבד את הבחירה של ילדינו. אם איננו עושים כן, אנו נוהגים באיפה ואיפה – איפה אחת כלפי הורינו, ואיפה אחרת כלפי עצמנו.
טענת ההחרגה הדתית לעומת בחירות יומיומיות
אלא מה? ישנם אלה הטוענים כי כלל זה אינו תקף כשמדובר באמונה דתית.
כלומר, הם יסכימו לכך בתחומים אחרים, כגון בחירה מקצועית:
נניח שההורים היו עורכי דין, וייחלו לכך שילדם ימשיך במסורת המשפחתית של עריכת דין.
הילד בחר ללמוד רפואה, וההורים התרעמו על כך וסירבו לקבל את בחירתו.
הבן הרופא כעס על הוריו על שאינם מקבלים את בחירתו המקצועית.
למרבה הפלא, כאשר בנו של אותו רופא בחר ללמוד מקצוע אחר – כגון ראיית חשבון – הרופא כעס עליו וסירב לקבל זאת.
במקרה כזה, הכל יסכימו כי יש כאן חוסר יושר מובהק. אם לכל אדם יש זכות לבחור מקצוע ועלינו לכבד זאת, מדוע הוא אינו מקבל את הבחירה המקצועית של בנו? ומאידך גיסא, אם הוא סבור שאין לקבל בחירה מקצועית שאינה מועדפת עלינו, הרי שעליו לקבל ולהצדיק את החלטת הוריו-שלו שלא לקבל אותו בגלל שלא בחר במקצוע שהם ייעדו לו.
אלא שאותם אנשים טוענים שבשאלות של מסורת דתית ואמונה דתית המצב שונה. לפי טענתם, אדם שגדל בבית לא-מאמין והחליט לשנות ולבחור בדרך של אמונה ומסורת – אין אצלו חוסר יושר בכך שהוא אינו מצדיק את הוריו שלא קיבלו את חזרתו בתשובה, ובו בזמן אינו מקבל את ילדיו שחזרו בשאלה.
מדוע הם חושבים כך? במה הם צודקים ובמה הם שוגים?
ניתוח תפיסת עולמו של המאמין הדתי
נראה כי לשיטתם, בנושא של אמונה דתית יש לבצע הפרדה בין ההשקפה של המאמין הדתי לבין ההשקפה של האדם החילוני, או בין דברים התלויים באמונה דתית לבין העדפות שאינן כרוכות בה (כמו בחירת מקצוע).
מנקודת מבטו של האדם הדתי, כולם מחויבים לנהוג על פי דרך הדת והאמונה – כולם ללא יוצא מן הכלל. מבחינתו, רק מי שנמצא במסגרת האמונה הדתית פועל כראוי, ומי שאינו שם – אינו פועל כראוי.
לפיכך, מבחינת תפיסת עולמו:
כלפי ילדיו: מנקודת מבטו זה מוצדק לחלוטין שהוא לא יקבל את ילדיו שאינם הולכים בדרך האמונה והמסורת.
כלפי הוריו: מבחינתו זה לא בסדר שהוריו אינם מקבלים אותו. לא זו בלבד, אלא שהוא מאמין שלהוריו כלל אין זכות לבחור אחרת מדרכו, אלא מוטלת עליהם חובה גמורה לבחור בדרך התורה והמצוות, ובוודאי שאסור היה להם לדחות אותו.
לפיכך, לפי אמת המידה הפנימית שלו, הוא נוהג ביושר ואינו עושה איפה ואיפה – מכיוון שיש לו קו אחיד אחד: כולם חייבים לנהוג לפי האמונה הדתית, ואין לקבל אדם שאינו נוהג כך, בין אם הוא הורה ובין אם הוא ילד. לכן, לשיטתו, אין כאן חוסר יושר.
השוואה בין שתי תפיסות העולם
הנקודה הליברלית/החילונית:
אם אנו יוצאים מנקודת הנחה לא-דתית, הגורסת כי לכל אדם שמורה הזכות לבחור את דרכו ועלינו לכבד בחירה זו (בין אם היא לרוחנו ובין אם למורת רוחנו) – אזי יש כאן חוסר יושר. אם אדם מקבל את עיקרון הבחירה החופשית, עליו להחיל אותו באותה מידה הן כלפי הוריו והן כלפי ילדיו: ההורים צריכים לקבל ולכבד את דרכו, אך גם עליו לקבל ולכבד את דרך ילדיו, בין אם היא לטעמו ובין אם לאו.
מצד שני, אם עיקרון הבחירה החופשית אינו מקובל עליו, עליו להחיל את אי-הקבלה באופן שווה: עליו להבין את הוריו שלא קיבלו אותו, כשם שזה לגיטימי מבחינתו שלא לכבד ולא לקבל את בחירת ילדיו. כך הוא שומר על קו עקבי ואינו נוהג במוסר כפול.
הנקודה הדתית-טוטאלית:
בעל ההשקפה הדתית פועל לפי קו מנחה אחר. הקו אינו “הזכות לבחור דרך”, אלא “חובת האמונה הדתית”. תפיסה זו היא שוויונית וישרה בעיניו, כיוון שההורים והילדים כאחד מחויבים לקבל את האמונה. העובדה שהם אינם מקבלים אותה אינה קבילה בעיניו – וזה נכון לגבי הוריו בדיוק כפי שזה נכון לגבי ילדיו. על כן, בעיניו אין כאן חוסר יושר או איפה ואיפה.
תפיסות חלופיות של אמונה דתית
אף על פי כן, ניתן לתפוס את האמונה הדתית גם בדרכים אחרות, ואז כן נוכל לראות בהתנהגות זו חוסר יושר והיעדר אמת מידה מוסרית אחידה:
בחירה חופשית ומוסר דתי: ניתן לתפוס את הדת ככזו המכירה בכך שלכל אדם נתונה בחירה חופשית לבחור את דרכו (לשבט או לחסד), או שהאמונה הדתית עצמה מחייבת לכבד ולהכיל גם בני אדם שבחרו בדרך אחרת.
חיים בחברה מעורבת: כאשר אנו חיים בחברה מעורבת (דתית ושאינה דתית), עלינו לאמץ את הגישה של “חיה ותן לחיות”. כשם שהדתיים מצפים מהחילונים לכבד את דרכם, כך החילונים מצפים מהדתיים לכבד את דרכם שלהם. במרחב כזה, כפייה או מוסר כפול נתפסים כחוסר יושר. דרך חיים המבוססת על כבוד הדדי וללא כפייה נכונה לחברה כולה, ועל אחת כמה וכמה שהיא נכונה וראויה בתוך המשפחה.
מקרה מבחן: מעבר בין מסורות דתיות שונות
ישנו מקרה מיוחד נוסף שיש לדון בו: מה קורה כאשר אדם משנה ממסורת אמונית-דתית אחת למסורת אמונית-דתית אחרת ( למשל, מעבר בין עדות או זרמים שונים)?
האם במקרה זה ישנו חוסר יושר בנקיטת מוסר כפול?
אם עברנו ממסורת אבותינו למסורת דתית של עדה/זרם אחר, האם עלינו להחיל דין אחיד?
אם אנו חושבים שזה לא הוגן שהורינו לא קיבלו ולא כיבדו את השינוי שביצענו, עלינו להיות ישרים ולכבד ולקבל גם את ילדינו אם יבחרו לעבור מהמסורת שלנו למסורת אחרת.
או שמא אין בזה חוסר יושר לדרוש מהורינו לקבל אותנו (כי עברנו למסורת שנראית לנו צודקת יותר), אך בו בזמן להרגיש מוצדקים בסירובנו לקבל את ילדינו (כי הם עברו למסורת שנראית לנו לא צודקת)?
במקרה כזה, מכיוון שבסיס האמונה הדתית של שני הצדדים נשען על אותו כוח אמוני, מן הראוי לנקוט בקו מוסרי אחיד ולא במוסר כפול: או לקבל את עמדת ההורים וגם את עמדת הילדים, או לחלופין להבין את אי-קבלת ההורים ואי-קבלת הילדים – אך לא ליצור איפה אחת כלפי הורינו ואיפה אחרת כלפי עצמנו וילדינו.
אלא אם כן יטען הטוען: הדרך של הוריי הייתה סובייקטיבית ויחסית, אף שהם סברו שהיא אובייקטיבית ומוחלטת. לעומת זאת, הדרך שאני בחרתי בה היא האמת האובייקטיבית והמוחלטת. משום כך, הוריי היו חייבים לקבל את דרכי, אף אם היא שונה מדרכם, ואילו אני איני חייב לקבל את דרכם.
באותה מידה, גם דרכם של ילדיי היא, בעיניי, סובייקטיבית ויחסית בלבד. לכן, כשם שהוריי היו צריכים לקבל את דרכי, כך גם ילדיי צריכים לקבל את דרכי ולא לסטות ממנה. איני מחויב לקבל או לכבד את דרכם, משום שלדעתי דרכם היא יחסית וסובייקטיבית, בעוד שדרכי היא האמת האובייקטיבית והמוחלטת.
לסיכום
עלינו לשים לב שאנו נוהגים ביושר כלפי עצמנו וכלפי הורינו, ומפעילים את אותה אמת מידה מוסרית כלפי הורינו, כלפי עצמנו וכלפי ילדינו.
יש לבחון האם קיים שוני בין הציפיות שלנו מהורינו לבין הציפיות שלנו מילדינו, ולבדוק שהדבר נעשה מתוך יושר פנימי ולא מתוך איפה ואיפה. מן הראוי להבהיר את תמונת המציאות כדי שלא ייווצר מצב שבו מה שנראה כיושר הוא למעשה חוסר יושר.
אם היה שנוא עלינו שהורינו לא קיבלו ולא כיבדו את דרכנו, אל לנו לעשות זאת לילדינו ולא לקבל או לכבד את הדרך השונה שבה בחרו. כפי שנאמר: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך” – ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בילדיך ובהוריך.
