למה השלטון באיראן כל כך שונא את ישראל? האם הדתות מובילות למלחמה או לשלום?
יש הרבה תשובות לשאלה הזאת, ואני רוצה להציע אחת: הדת.
הדת – כל דת – לעיתים מכבה את התבונה האנושית ומכניסה את האדם לעיוורון מוחלט. לא משנה איזו דת – יהדות, נצרות או אסלאם – כל דת עלולה להפוך לעיוורון מוחלט, להסתיר את הדעת ואת האמת. מהבחינה הזו, אין הבדל מהותי בין שלוש הדתות הגדולות. כשיש להן כוח רב, הן עלולות לכלות עולם ומלואו.
הדת היא לעיתים הפך הדעת, הפך התבונה האנושית. היא מוחלטת, היא אלוהית, והיא עלולה להיות מוכנה להחריב את העולם כולו בשם הערכים שלה. שלוש הדתות מציבות את ערכיהן הדתיים מעל כל ערך אנושי אחר. ולא רק זאת – שלוש הדתות, לאורך הדורות, גם קידשו הרג של כל מי שהתנגד להן. מי שמתקשה לקבל את הדברים האלה, מוזמן לקרוא את כתבי הדת עצמם – וגם לעיין בהיסטוריה, ולראות כמה נרצחו ונרמסו בשם הדת.
אין בכך הבדל בין דת יהודית, נוצרית או מוסלמית.
מכאן נובעת השנאה של שלטון איראן לישראל: היא נובעת מתוך תפיסת עולם דתית. ולא צריך ללכת רחוק – גם ביהדות יש שנאה דתית חזקה, כמו כלפי העם העמלקי. “תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם – לֹא תִּשְׁכָּח” (דברים כ”ה, י”ט), וכן ” וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.” (שמואל א’, ט”ו, ג’) – כולל תינוקות. כך שהשנאה העיוורת שאנחנו רואים היום באיראן, לצערנו, קיימת גם במסורת היהודית והנוצרית.
הדת, כשהיא נתפסת בחיצוניותה, מייצרת “שנאות אלוהיות” – שנאות על-אנושיות. ההבדל הוא, אולי, שבאיראן של היום יש תחושת שליחות עולמית – שיגעון גדלות. שלטון איראן מאמין שהוא יכול לשלוט בעולם כולו. לשאר הדתות אין בדרך כלל את השיגעון הזה באותה עוצמה.
הבדל נוסף הוא שהשלטון האיראני רדיקלי – הוא מוכן ללכת עם אמונתו עד הסוף, כמו אברהם שהיה מוכן לעקוד את יצחק. זו מסירות טוטאלית לדת – הרבה יותר מרוב המאמינים בדתות אחרות.
אבל – ויש כאן “אבל” גדול מאוד – מצד שני, בתוך הדתות מצוי גם השכל העליון, החכמה האלוהית, התבונה העמוקה ביותר. ולכן, רק בתוך הדת אפשר למצוא גם את הפתרון לבעיות החיים, לשלום אמיתי, לאחדות מוחלטת בין העמים.
כדי להגיע לכך, יש לזכך את הדעת מקליפותיה, לנקות את השכל מהנגיעות והאינטרסים. צריך לבוא אל הדת בלב טהור ובשכל זך.
בכל דת יש גם סם חיים וגם סם מוות. גם ביהדות, גם בנצרות, גם באסלאם – הכול תלוי באיזה אופן ניגשים לדת: אם המאמין בא אל הדת מתוך טהרת הלב וניקיון הדעת, הוא יוכל להעמיק ולהבין את הפנימיות שבה, את סם החיים. שם טמון האושר, הגאולה, והתקווה של האנושות כולה.
אבל אם האדם אוחז רק בחיצוניות הדת – הדת הופכת לכלי משחית, כפי שראינו בהיסטוריה וכפי שאנחנו רואים גם בהווה.
רוב המאמינים, לצערנו, נשארים בשכבה החיצונית של הדת. הם אוכלים את קליפתה, אבל לא מבינים את העומק שלה. רמת האחיזה בסם החיים של הדת תלויה בטהרת הלב ובזיכוך הדעת. ככל שהלב טהור יותר, ככל שהשכל צלול ונקי יותר – כך האדם זוכה לחלקים העמוקים של הדת, ששם נמצא סם החיים, ופחות סם המוות.
בפנימיות של שלוש הדתות מצויה האמת העליונה: אף על פי שהעמים שונים ונפרדים זה מזה, אל אחד ברא את כולם – “רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא”.
לכן כשלעתיד יגלו זאת: “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת; לֹא-יִשָּׂא גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה “(ישעיהו ב’, ד’)
