משמעות, שלילה ופרדוקס: האם מציאות של דבר אחד בלבד היא אפשרית?

משמעות, שלילה ופרדוקס: האם מציאות של דבר אחד בלבד היא אפשרית?

מבוא: שאלת היחידות והפרדוקסליות

האם לרעיון שקיים רק משהו אחד במציאות יש משמעות לוגית, או שמא מדובר ברעיון פרדוקסלי מטבעו? ניסוח אחר: אם רק הצבע הלבן קיים במציאות, או לחלופין רק הצבע השחור, האם עצם קיומם הבלעדי מבטל את היכולת שלהם להיות קיימים כמושגים בעלי משמעות? האם ניתוח מעמיק של תפיסת הבלעדיות הזו מוביל אותנו אל תוך פרדוקס בלתי נמנע?

התשובה לשאלות אלו תלויה באופן שבו אנו מגדירים ומבינים את המושגים עצמם. כדי להשיב עליהן נכונה, עלינו להגדיר תחילה שלושה מושגי יסוד:

מהו פרדוקס?

מהי מציאות?

מהי המשמעות של הביטוי “רק דבר אחד” (או בדוגמה שלנו: “רק לבן”)?

לצורך הדיון, נניח שאנו מבינים את המושג “פרדוקס” כדבר שאינו מתקבל על הדעת ואינו מתיישב עם חוקי ההיגיון, ואת המושג “מציאות” כמערכת העובדות הקיימת. המושג שנותר עמום וטעון בירור הוא: מה הכוונה האמיתית בביטוי “רק דבר אחד”?

ניתוח מושג הבלעדיות: בין יחסי למוחלט

כדי לברר את משמעות המושג, נבחן דוגמה מוחשית ופשוטה ולא מושג מופשט (כמו המשפט “רק הכל כרצוני”, שהוא רעיון פילוסופי ולא מוחשי). ניקח כמשל את המצב שבו: “הכל רק לבן”. מה פירוש הדבר?

אם אישה מבקשת מבעלה לקנות גבינה, והוא משיב לה כי במקרר יש “רק גבינה בעלת חמישה אחוזי שומן”, או “רק לחם לבן” – האם זהו משפט פרדוקסלי? ודאי שלא. משמעות המשפט היא פשוטה: במרחב הנתון אין גבינות אחרות או סוגי לחם אחרים. המשפט מובן לחלוטין ואין בו כל סתירה לוגית.

לכאורה, מצאנו תשובה: כאשר אדם אומר “רק משהו אחד”, כוונתו מובנת והדבר אינו פרדוקסלי. אך תשובה זו אינה פותרת את השאלה המקורית. בשאלה הפילוסופית, הנידון אינו מצב שבו אין צבעים אחרים בתוך חנות מסוימת, אלא מצב שבו בכל המציאות כולה לא קיימים צבעים אחרים מלבד הצבע הלבן. ההקבלה הנכונה למקרה זה תהיה מציאות שבה בכל היקום כולו לא קיים שום דבר מלבד גבינה בעלת חמישה אחוזי שומן, או שום דבר מלבד לחם לבן. המשמעות היא טוטאלית: הכל לבן – העולם לבן, הכביש לבן, השמיים לבנים, ואין שום מושג או צבע אחר מלבד לבן.

ניתן להקשות ולומר: הרי קיימים מרכזים רשמיים לחוויית עיוורון (כמו המרכז לחולי ראייה ועיוורים בתל אביב) שבהם הכל שחור וחשוך לחלוטין, והנה זו עובדה קיימת במציאות. אך גם כאן אין הנידון דומה לראיה. באותם מקומות חשוכים, בני האדם השוהים בהם מחזיקים בתוכם את הזיכרון ואת הדמיון של צבעים אחרים.

אם אדם מסוגל לדמיין צבע אחר, הרי שהצבע האחר הזה קיים – אם לא במציאות הממשית, אז לפחות במרחב התודעה והדמיון שלו. ממילא, המצב הזה אינו משקף מציאות שבה קיים אך ורק צבע אחד. אנו דנים במצב קיצוני בהרבה: מצב שבו האדם אינו מסוגל, באופן מוחלט, לדמיין שום צבע אחר מלבד הצבע הלבן.

גבולות הדמיון והגדרת האמת והשקר

השאלה הבאה המתבקשת היא: האם אדם יכול לדמיין “רק לבן”, כאשר אין לו שום יכולת תפיסתית לדמיין צבע אחר?

יש לתהות: האם חוסר היכולת לדמיין נובע מכך שהאדם פשוט לא למד כיצד לדמיין (ואם נלמד אותו הוא יצליח), או שמא הדבר אינו קיים כלל? האמת היא שבמישור התודעתי, העובדה שאדם אינו יכול לדמיין דבר מה והעובדה שהדבר אינו קיים – היינו הך הן. גבולות הדמיון של האדם הם שקובעים עבורו מה נכון ומה אינו נכון. כאשר אנו אומרים על דבר מה שהוא “אינו נכון”, “אינו יכול להיות” או “פרדוקסלי”, כוונתנו העמוקה היא שלא ניתן לדמיין אותו בשום אופן. לכן, אם דבר מה אינו ניתן לדמיין, הוא מוגדר כלא נכון.

הבה נבחן זאת בשלבים:

1. האם ניתן לדמיין אדם שכל מה שנשקף לעיניו הוא הצבע הלבן בלבד? כן, ניתן לדמיין זאת.
2. האם ניתן לדמיין שאותו אדם הולך למקומות שונים ועדיין הכל נראה לו לבן? כן, ניתן לדמיין זאת.
3. האם ניתן לדמיין שאחרי שנה שבה הוא רואה רק לבן, הוא ישכח לחלוטין שיש צבעים אחרים בעולם? נניח שכן.
4. האם ניתן לדמיין שאחרי ששכח את קיומם של שאר הצבעים, הוא עדיין יבין ויחשוב שיש מושג כזה שנקרא “לבן”? כאן התשובה היא לא.

אינך יכול להבין מהו “לבן” אם אין לך מושג מהו “לא לבן”. אם נרצה להסביר לילד קטן מהו הצבע הלבן, כיצד נעשה זאת? נראה לו חפץ לבן ולעומתו נראה לו חפץ שאינו לבן. דרך הניגודיות הזו הוא יתפוס את המושג. אך אם הכל מסביב הוא רק לבן, אין שום אפשרות להסביר או להבין זאת. זו הסיבה שלא ניתן להסביר לעיוור מלידה מהו צבע לבן; הוא אינו יודע ואינו מסוגל לתפוס מהו “לא לבן”.

כדי לתפוס דבר מה, התודעה האנושית זקוקה לשלילה של דבר אחר. הדבר מוגדר על ידי מה שהוא אינו. ללא ניגודיות, אין לאדם אחיזה קוגניטיבית בדבר. אם קיים רק דבר אחד במציאות ואין שום דבר אחר מלבדו, לא ניתן לדעת אותו או להגדיר אותו.

מבט מעל השכל: עיוורון וראייה

נבחן את כושר ההבחנה האנושי דרך החושים השונים:

האם אדם עיוור יודע להבדיל בין טעמים שונים? כן.

האם אדם עיוור יודע להבדיל בין ריחות שונים? כן.

האם אדם עיוור יודע להבדיל בין צבעים שונים? לא.

אנו יכולים לדמיין אדם עיוור, אנו יכולים לדמיין אדם עיוור ועשיר, ואנו יכולים לדמיין אדם עיוור שהוא קבצן חסר כל. אך האם אנו יכולים לדמיין קבצן עיוור שרואה טוב יותר מכולם למרות עיוורונו הפיזי?

במסגרת השכל האנושי הרגיל והרציונלי, התשובה היא שלילית – עיוור אינו יכול לראות. כל היסק לוגי כזה תקף רק בגבולות השכל. אולם, במדרגה שמעל השכל, ניתן לחוות מציאות שבה אדם הוא גם עיוור וגם רואה בעת ובעונה אחת.

כפי שמובא בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב (במעשה משבעה קבצנים), שם אומר הקבצן העיוור לבני האדם:

“וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עִוֵּר? אֵין אֲנִי עִוֵּר כְּלָל, רַק שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן.”

כלומר, העיוורון שלו כלפי העולם הזה נובע מכך שהוא נמצא במדרגה רוחנית גבוהה בהרבה, שבה הוא רואה את האמת המוחלטת, וממילא העולם הגשמי אינו תופס אצלו מקום.

דוגמאות נוספות לפרדוקס הבלעדיות

א. עולם שכולו חתולים

האם אדם יכול לדמיין מציאות שבה יש רק חתולים בעולם? התשובה תלויה בהגדרת המילה “רק”.

אם אדם אומר “יש רק חתולים” וכוונתו היא שאין חיות אחרות, ונשאל אותו: “מהן חיות אחרות?” והוא ישיב: “למשל, סוס”, הרי שהמשפט הגיוני משום שהוא מכיר את מושג השלילה.

אך אם הוא ישיב: “אני לא יודע מה זה חיות אחרות”, אזי נשאל אותו: “אם אינך מכיר שום חיה אחרת, כיצד אתה יודע להגדיר שמה שאתה רואה הוא דווקא חתול?”

ב. “אני אוהבת רק אותך”

נניח שאישה אומרת לבן זוגה: “אני אוהבת רק אותך”. אם הוא ישאל אותה: “האם קיים עוד מישהו מלבדי בעולם?” והיא תשיב: “לא, אין שום אדם אחר בעולם מלבך”, הרי שהמילה “רק” מאבדת את משמעותה. המילה “רק” נועדה להוציא מן הכלל אופציות אחרות. אם אין אופציות אחרות, אין משמעות לייחוד.

ג. “הכל רק כרצונך”

זוהי דוגמה מורכבת במיוחד. כדי שמושג ה”רצון” או ה”טוב” יתקיים, חייב להיות ניגוד בין דבר שקורה כרצונך לבין דבר שקורה שלא כרצונך. אם כל מה שאתה רוצה קורה באופן אוטומטי ומחויב המציאות, מבלי שישנה פקטור או אפשרות שמשהו יתרחש בניגוד לרצונך, אתה לא תבין בכלל מהו המושג “כרצונך”.

אם נשאל אדם שחי במציאות כזו: “האם אתה יכול לדמיין אפשרות שמשהו לא יקרה כרצונך?”, הוא לא יענה “לא”, אלא הוא פשוט לא יבין את השאלה. הוא יבקש מאיתנו לחזור על דברינו ויאמר: “אינני מבין מהו המושג ‘שלא כרצוני’, משום שאופציה זו אינה קיימת בעולמי ומעולם לא פגשתי בה”. ומכיוון שאינו מבין מה זה “שלא כרצוני”, הוא אינו מסוגל להבין באמת מה זה “כרצוני”.

הפירוק הלוגי של הפרדוקס

נחזור לנקודת המוצא: האם משפט המכיל “רק דבר אחד” הוא פרדוקסלי?

התשובה היא חיובית. כל משפט שהוא חסר משמעות וריק מתוכן קוגניטיבי, ניתן להגדרה כפרדוקס. מהו פרדוקס? זהו מצב המכיל דבר והיפוכו בו זמנית. המילים “רק לבן” נושאות בתוכן סתירה מובנית ונסתרת:

1. המילה “לבן” – מעצם היותה מוגדרת, מניחה את קיומו האפשרי של היפוכה, כלומר קיים מושג של “לא לבן” שבאמצעותו הלבן מוגדר. (לבן = יש צבע אחר).
2. המילה “רק” – באה לשלול לחלוטין את קיומו של אותו היפוך. (רק = אין צבע אחר).

כאשר אנו מחברים את שתי המילים יחד למשפט “רק לבן”, אנו אומרים בעת ובעונה אחת: “יש צבע אחר” ו”אין צבע אחר”, או “יש לבן” ו”אין לבן” בו זמנית. התוכן הפנימי של המשפט סותר את עצמו, ולכן מדובר במשפט פרדוקסלי לחלוטין.

הדבר דומה לפרדוקס המפורסם של ידיעה ובחירה: המשפט “אלוהים יודע מראש כל מה שיהיה, ויש לאדם בחירה חופשית”. מי שאינו מעמיק בתוכן המילים יכול לחשוב לתומו שאין כאן סתירה. אך כאשר מנתחים במדויק מהי “ידיעה מוחלטת של העתיד” ומהי “בחירה חופשית”, מתגלה הסתירה הלוגית המובנית. כך בדיוק קורה בניתוח של הצמד “רק לבן” – ה”לבן” זקוק לצבע אחר, וה”רק” משמיד את הצבע האחר.

סיכום ומסקנה

האם יש הבחנה נכונה בין דברים שאינם קיימים בשום עולם (בשל סתירה לוגית), לבין דברים שאנו פשוט לא מסוגלים לתפוס בשכלנו אך אינם משוללי מציאות?

התשובה היא שכאשר אדם טוען “בעולמי יש רק לבן”, הוא מבטא משפט שאינו יכול לעלות על הדעת. אם אדם מצהיר כי בעולם שלו קיים אך ורק הצבע הלבן והוא מבין מהו צבע זה, הרי שהוא טועה ומטעה. לו באמת היה העולם שלו מורכב אך ורק מצבע לבן, הוא לא היה מסוגל להבין או להגות את המושג “לבן” מלכתחילה.

ההודאה האמיתית והיחידה האפשרית במצב כזה היא: “אני לא יודע מה זה לבן, וממילא אני לא יודע מה זה צבעים אחרים”. ברגע שקיימת ידיעה והגדרה של דבר אחד – בהכרח קיימת הידיעה על מה שהוא מחוצה לו.