סוכה ולולב – שתי הזהויות שבאדם
בחג הסוכות יש לנו שתי מצוות מרכזיות: מצוות סוכה ומצוות לולב. בין שתי המצוות הללו יש הבדל עקרוני הנוגע לסוג השייכות שלהן לאדם.
במצוות סוכה נאמר: “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת“ (ויקרא כג, מב). חז”ל למדו מכאן: “מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת“ (תלמוד בבלי, סוכה כז ע”ב).
לכן אדם יכול לצאת ידי חובתו בסוכתו של חברו. הסוכה אינה חייבת להיות שייכת לו באופן אישי, משום שמבחינה עקרונית היא יכולה להיות משותפת לכל ישראל.
לעומת זאת, לגבי ארבעת המינים נאמר: “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים“ (ויקרא כג, מ).
חז”ל דרשו מן המילה “לכם”: “משלכם“. וכך נאמר בגמרא: “אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב: ‘ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים’ – משלכם“ (תלמוד בבלי, סוכה כז ע”ב).
לכן ביום הראשון של החג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו, כל עוד הלולב לא נעשה שלו. כאן נדרשת שייכות אישית.
שתי המצוות הללו יכולות לרמוז על שתי בחינות הקיימות בנפש האדם.
הבחינה הראשונה היא הבחינה האינדיבידואלית, האישית. האדם הוא יחיד, פרט, בעל זהות אישית משלו. זוהי בחינת הלולב – שייכות אישית ואינדיבידואלית.
הבחינה השנייה היא הבחינה הכללית, האוניברסלית. האדם אינו רק פרט העומד בפני עצמו; הוא גם חלק מכלל גדול יותר. זוהי בחינת הסוכה, המקיפה ויכולה לכלול בתוכה את כולם.
לפעמים יש אנשים שמודעים מאוד לחלק האישי שלהם, ל”בחינת הלולב” שבהם, אבל פחות מודעים לחלק הכללי, ל”בחינת הסוכה” שבהם. ולעומתם, יש אנשים שהזהות הכללית שלהם דומיננטית מאוד, אבל הזהות הפרטית והאינדיבידואלית שלהם אינה מפותחת דיה.
האידיאל הוא שהאדם יהיה דואלי: גם אינדיבידואל וגם חלק מן הכלל.
כאשר הילד קטן, בתחילת התפתחותו הוא בעיקר אינדיבידואל. הוא עדיין אינו מודע במלואו לזהות הקולקטיבית והכללית שלו. ככל שהוא גדל ומתפתח, הוא מגלה שהוא אינו רק “אני” פרטי, אלא גם חלק ממשפחה, מחברה, מעם, מן האנושות ומן המציאות בכללותה. הוא מגלה בתוכו גם את בחינת הסוכה.
נטילת לולב בתוך הסוכה – חיבור הפרט והכלל
מצד הדין, אדם יכול לקיים מצוות סוכה בלי לולב ומצוות לולב בלי סוכה. אלו שתי מצוות נפרדות, ואין קיומה של האחת תלוי בקיומה של האחרת.
אולם על פי מנהג המקובלים נוטלים את הלולב בתוך הסוכה.
אפשר לראות במנהג הזה רמז לחיבור שבין שתי הבחינות, הלולב האישי נמצא בתוך הסוכה הכללית.
החיבור הזה חשוב, משום שפעמים רבות קיים מתח בין הזהות הפרטית לבין הזהות הכללית. יש מתח בין הצרכים האישיים לבין צורכי הציבור, בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס הלאומי או הכללי. בתחומים רבים בחיים אנחנו נתקלים בקונפליקט שבין שתי הזהויות הללו.
האידיאל אינו לבטל אחת מהן לטובת האחרת. האידיאל הוא ליצור הרמוניה ואיזון ביניהן.
נטילת הלולב בתוך הסוכה יכולה אפוא לרמוז לכך שהזהות האישית והזהות הכללית שבתוך האדם אינן צריכות להילחם זו בזו. האדם צריך למצוא את הדרך שבה שתיהן מתקיימות יחד בהרמוניה.
סוכות ושמיני עצרת – האוניברסלי והפרטי
את אותו רעיון אפשר למצוא גם ביחס שבין חג הסוכות לשמיני עצרת.
לחג הסוכות יש בחינה אוניברסלית מובהקת. במשך שבעת ימי החג הקריבו בבית המקדש בסך הכול שבעים פרים, כפי שעולה מסדר הקורבנות שבפרשת פינחס (במדבר כט, יב–לד).
הגמרא שואלת: “הני שבעים פרים כנגד מי?“ ומשיבה,”כנגד שבעים אומות“ (תלמוד בבלי, סוכה נה ע”ב).
כלומר, לעבודת חג הסוכות יש גם ממד שאינו נוגע רק לעם ישראל, אלא לכלל אומות העולם.
רש”י מסביר שם “שבעים פרים – פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים” (רש”י, סוכה נה ע”ב, ד”ה “שבעים פרים).
יש כאן אפוא ממד אוניברסלי ממש, עבודת החג קשורה, לפי רש”י, לכפרה על אומות העולם ולגשמים היורדים בעולם כולו.
לעומת זאת, כאשר מגיע שמיני עצרת, מקריבים פר אחד בלבד, כפי שנאמר “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם… וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’, פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד”(במדבר כט, לה–לו).
הגמרא ממשיכה ושואלת “פר יחידי למה?“, ומשיבה: “כנגד אומה יחידה“ (תלמוד בבלי, סוכה נה ע”ב).
נמצא שגם כאן אנחנו פוגשים את שתי הבחינות:
סוכות הוא בחינת הכלל והאוניברסלי – שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם.
שמיני עצרת הוא בחינת הפרט והייחוד “אומה יחידה”, הקשר המיוחד שבין הקב”ה לעם ישראל.
אין כאן סתירה. להפך, האדם, וכך גם עם ישראל, נדרש לשאת בתוכו את שתי הבחינות. מצד אחד, להיות בעל זהות מיוחדת, פרטית ולאומית, ומצד שני, להיות פתוח אל הכלל ואל האנושות כולה.
במובן הזה, היחס שבין סוכות לשמיני עצרת מקביל לרעיון שראינו בסוכה ובלולב, מצד אחד המקיף והכללי, ומצד שני המיוחד והפרטי.
ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין
שתי הבחינות הללו קיימות, במובן מסוים, גם ביחס שלנו לאלוהים.
בקבלה ובחסידות מופיעים המושגים “ממלא כל עלמין“ ו”סובב כל עלמין”.
אם נשאל איזו משתי הבחינות מקבילה לסוכה ואיזו ללולב, אפשר להציע את ההקבלה הבאה:
“סובב כל עלמין” הוא בחינת הסוכה. זוהי הבחינה המקיפה והכללית, האור המקיף. האלוהות אינה מוגבלת לפרט מסוים או למדרגה מסוימת, אלא מקיפה את הכול.
לעומת זאת“ממלא כל עלמין” הוא בחינת הלולב. זו הבחינה שבה החיות האלוהית מתלבשת בתוך העולמות ובפרטי המציאות, כל אחד לפי מדרגתו.
מצד אחד, אלוהים הוא האין־סוף המקיף את הכול – בחינת “סובב כל עלמין“ בחינת הסוכה.
מצד שני, החיות האלוהית נמצאת ומתלבשת בתוך פרטי המציאות – בחינת “ממלא כל עלמין“ בחינת הלולב.
נמצא שגם כאן מופיעות שתי הבחינות, הכללי והמקיף מצד אחד, והפרטי והפנימי מצד שני.
מהרעיון למעשה
מכאן אפשר לקחת שני דברים לחיים.
ראשית, לזהות בתוכנו את שתי הזהויות, את הזהות האינדיבידואלית והאישית שלנו, ואת הזהות הכללית והאוניברסלית שלנו.
שנית, לא להסתפק בכך ששתי הזהויות קיימות בתוכנו, אלא לנסות למצוא את ההרמוניה והאיזון ביניהן, כדי שלא יהיו בקונפליקט מתמיד זו עם זו.
האדם השלם אינו רק לולב ואינו רק סוכה. הוא אינו נדרש לבחור בין היותו אדם פרטי לבין היותו חלק מן הכלל.
הוא הלולב שבתוך הסוכה – הפרט שמכיר בייחודיותו האישית, ובאותה שעה יודע שהוא חלק מן הכלל.
וכך גם המעבר מסוכות לשמיני עצרת מלמד אותנו: להיות אוניברסליים בלי לאבד את הייחודיות, ולהיות בעלי זהות ייחודית בלי להתנתק מן הכלל.
