פרשת שופטים – למה מערכת אכיפת החוק סובלת מחוסר אמון מובנה?
שניים אוחזין בטלית — זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי, ובאים לדין. האם יש מצב ששני הצדדים יהיו מרוצים מפסק הדין?
התשובה היא: לא.
אם יפסקו לחלוק את הטלית — שני הצדדים לא יהיו מרוצים. ואם יפסקו את הטלית לאחד הצדדים, ולא משנה לאיזה צד יפסקו, הצד שפסקו נגדו לא יהיה מרוצה.
בכל תרחיש אפשרי יהיה לפחות מישהו אחד שלא יהיה מרוצה — אותו אדם שההכרעה המשפטית הייתה נגדו. מעטים הם האנשים שהוכרע משפטם נגדם והם מעריכים ואוהבים את המערכת שהכריעה נגדם, כי “אדם קרוב אצל עצמו“.
לכן יוצא שבעצם, בכל הכרעה משפטית, הצד שההכרעה הייתה נגדו יוצא ממורמר נגד מערכת המשפט. כמעט חמישים אחוזים מהנשפטים אינם מרוצים, משום שההכרעה תהיה נגדם.
נכון שבמערכת משפט לפעמים מציעים פשרות, ובפשרות אין בהכרח צד שממורמר. אמנם אפשר לומר שגם פשרה היא סוג של הכרעה ששני הצדדים אינם מרוצים ממנה במלואה, אבל עדיין זה פחות חריף מאשר הכרעה של בית משפט באופן מלא נגד אחד מהצדדים העומדים למשפט. בכל מקרה, חלק גדול מהמקרים בבתי המשפט אינם מסתיימים בפשרה אלא בהכרעה משפטית. כך שזה מייצר אנטי כלפי מערכת המשפט.
כל האמור הוא במקרים שבהם מערכת המשפט פעלה ללא דופי וביושר מופתי. בנוסף לכל זה, יש בעיה שבכל מערכת יש באגים ותקלות, כלומר מקרים לא טובים. גם במערכת משפט מצוינת עשויים להיות “עשבים שוטים”, מקרים חריגים של טעויות בשוגג או במזיד. דבר זה עלול להכתים — ולעיתים אף מכתים — את מערכת המשפט.
בנוסף לכך, יש לפעמים גם עיוותים מובנים במערכת המשפט, עיוותים כלל-מערכתיים, וגם זה מוסיף איבה, שנאה ואנטגוניזם כלפי מערכת המשפט.
ואם לכל זה גם מוסיפים התקפות של גורמים פוליטיים ועשיית דה-לגיטימציה למערכת, אז האמון במערכת עלול להיפגע מאוד, משום שגם כך היא צריכה להתמודד עם קשיי אמון טבעיים.
מה שאני מתכוון לומר הוא שצריך לזכור שהתפקיד של מערכת אכיפת החוק הוא תפקיד שגם אם הוא מתבצע באופן תקין לחלוטין, טומן בחובו יצירת שנאה כלפיו מצד אותם אנשים שבאים בשעריו וההכרעה המשפטית פסקה נגדם, אף שההכרעה הייתה צודקת.
הנשפט לא תמיד מודע לצדק שנעשה עמו, כי בעיני דמיונו זה אינו צדק. וגם אם הוא מודע לכך שההכרעה הייתה צודקת, האינטרס שיפסקו לטובתו גובר על הצדק, ולכן הוא יפתח שנאה כלפי המערכת.
וכל שכן שמצבה של המערכת יהיה קשה אם יש מקרים חריגים ולא טובים; וכל שכן אם יש עיוותים מובנים; וכל שכן אם מערכות שלטון אחרות — המערכת הפוליטית — תוקפות אותה. כל אלה מגדילים את הבערה ומפחיתים את האמון בה, שגם כך יש רבים שאינם נותנים בה אמון, שלא בצדק, מעצם טבעה של המערכת, כפי שביארנו.
גם בתי הדין הרבניים אינם חפים מתופעה זו
תופעה זאת אינה פוסחת על בתי הדין הרבניים. גם על בתי הדין הרבניים קורה כל מה שתיארתי קודם.
לכן אני מכיר הרבה אנשים, חלקם אפילו חרדים, שהפסיקו להתחתן ברבנות הראשית בגלל שבית הדין הרבני, בהליך גירושין, פסק נגדם ולטובת האישה. חלקם חושבים שבית הדין לא שפט אותם כפי שקיוו, ולכן הם החליטו שיותר לא יתחתנו ברבנות.
ובאמת, בנישואים השניים שלהם, האנשים האלה — כאמור, גם אנשים חרדים ולא רק מסורתיים או חילוניים — בחרו שלא להינשא ברבנות, בגלל שלא קיבלו את ההכרעה של בית הדין הרבני שהייתה נגדם ולדעתם לא הייתה צודקת. ובאמת יצא לי לקבל כמה הזמנות לחתונות כאלו.
דוד המלך – משפט וצדקה
על דוד המלך נאמר: “וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ“ (שמואל ב ח, טו).
הגמרא שואלת: אם יש משפט, אין צדקה; ואם יש צדקה, אין משפט. אלא הכוונה היא שהוא היה משלם מכספו למי שהיה יוצא חייב.
כך מובא בגמרא:
“וכן בדוד הוא אומר: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. משפט לזה שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו“(בבלי, סנהדרין ו ע”ב).
ובמערכת משפט שקיימת כיום, כמובן, אין פיצוי צדקה כזה שהיה נותן דוד למי שיצא חייב. לכן החייב בדין עלול לצאת ממערכת המשפט ממורמר ונגד מערכת אכיפת החוק.
חשוב להבהיר: זה שיש אנשים שממורמרים נגד מערכת המשפט שלא בצדק, משום שהם נגד מערכת המשפט רק בגלל שהיא פסקה נגדם, אינו אומר שהמערכת תקינה ומושלמת.
יכול להיות שאנשים מקטרים נגד המערכת שלא בצדק אך ורק בגלל שהיא פסקה נגדם, אבל גם יכול להיות שיש עיוותים ושחיתות במערכת, ובגלל זה היא הכריעה נגדם.
אבל יכול להיות גם שמשתמשים ומעצימים את העיוותים יותר מכפי שהם באמת, בגלל שהמערכת שפטה נגדם, למרות שבאמת ההכרעה הייתה צודקת. גם זה יכול להיות.
מה שחשוב לשים לב אליו הוא שיש לבדוק האם ההתנגדות למערכת המשפט נובעת מכך שההכרעות שלה נגדנו, ואז אנו דנים אותה לחובה שלא בצדק, או שגם אם כל ההכרעות שלה היו לטובתנו היינו מתנגדים לה, כי ההתנגדות היא עניינית ולא אינטרסנטית, ואינה מוטה מן הצדק.
האם אנו לא מערבבים בין ההתנגדות שלנו לכך שהיא פוסקת נגדנו לבין ההתנגדות לכך שיש בה עיוותים ושחיתות.
נקודה נוספת: האם אנו לא מתדלקים ומעצימים את העיוותים בגלל שהיא פוסקת נגדנו.
דור ששופט את שופטיו
על הפסוק “וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים“ (רות א, א), חז”ל אומרים:
“ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ‘ויהי בימי שפוט השופטים’? דור ששופט את שופטיו. אומר לו: טול קיסם מבין שיניך; אומר לו: טול קורה מבין עיניך. אמר לו: ‘כספך היה לסיגים’; אמר לו: ‘סבאך מהול במים‘.”
(בבלי, בבא בתרא טו ע”ב)
על מי הביקורת של המדרש — על הדור של השופטים או על השופטים, או שמא על שניהם?
האם הנשפטים אמרו לשופטים: “טול קורה מבין עיניך”, ובכך אנו מבינים שגם השופטים היו מושחתים? או שלא אמרו זאת בצדק, ואז הדור היה מעוות אבל לא מערכת המשפט?
כנראה שגם וגם. כלומר, גם הדור היה בעייתי וגם מערכת המשפט הייתה בעייתית.
ייתכן שגם אצלנו יכולים להיות שני העיוותים: מצד אחד, עיוות של הדור, שאינו יודע לקבל הכרעה משפטית צודקת כאשר היא נגדו ולא לטובתו. מצד שני, יכול להיות שגם מערכת המשפט טעונה תיקונים ויישור.
חיוניותה של מערכת אכיפת החוק
ועל כל זה, מה שחשוב הוא שמערכת אכיפת החוק היא חיונית למדינה ולתושביה.
כפי שאמרו חז”ל:
“רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.”(משנה, אבות ג, ב)
כלומר, עצם קיומה של מערכת שלטונית שיש בה מורא וסמכות הוא תנאי חשוב לקיומו של סדר חברתי ולמניעת מצב שבו “איש את רעהו חיים בלעו”.
לכן, יש להסיר את ההתנגדות האינטרסנטית שאינה עניינית נגד המערכת, ולהותיר את ההתנגדות העניינית.
כל האמור נכון ומתייחס לכל מערכת אכיפת החוק, וזה כולל גם את משטרת ישראל ואת כל השוטרים, כי אותה תופעה קורית גם ביחס למשטרה ולשוטרי משטרת ישראל.
לסיכום
יש לעשות הבחנה בין מצב שבו אנו מלינים על כך שהמערכת נגדנו, והיא באמת נגדנו — אבל זה בצדק — לבין מצב שאנו מלינים על כך שהיא נגדנו, אבל היא נגדנו שלא בצדק.
כלומר, חשוב לעשות הבחנה האם אנו חושבים שהמערכת שופטת שלא בצדק כי היא נגדנו, ובאמת היא נגדנו שלא בצדק או שאנו חושבים שהיא אינה שופטת בצדק רק בגלל שהיא נגדנו, ואם הייתה פוסקת לטובתנו היינו אומרים שהיא שופטת בצדק, ולא היה אכפת לנו אם ההכרעה צודקת או שלא בצדק.
בקיצור: האם ההתנגדות נקייה מאינטרסים או שההתנגדות אינה נקייה מאינטרסים אך מוצדקת או שההתנגדות היא אינטרסנטית ולא מוצדקת — כלומר, שופטים נגדנו, אנחנו נגדם, ואם לטובתנו, אנו לטובתה — אך אין כאן בחינה אמיתית של הצדק.
