אני חושב, משמע אני קיים – האם באמת אני חושב, משמע אני קיים?
“אני חושב, משמע אני קיים.”
ביטוי זה, המזוהה עם הפילוסוף רנה דקארט, נועד להוכיח את אמיתות קיומו של האדם. מטרתו לבחון האם האדם באמת קיים, או שמא קיומו מוטל בספק.
המסקנה העולה מביטוי זה היא שאכן האדם קיים, והוכחת הקיום נשענת על עצם יכולת החשיבה של האדם.
האדם שואל את עצמו:
האם אני קיים?
תשובתו: כן, אני קיים.
לאחר מכן, הוא שואל:
מה ההוכחה לכך שאני קיים?
תשובתו: עצם היותי חושב.
מכאן משתמע שפעולת החשיבה עצמה מוכיחה את הקיום. אך האם טענה זו עומדת במבחן הביקורת? האם ייתכן מצב שבו אדם חושב אך אינו קיים?
האם “אני חושב” באמת מוכיח “אני קיים”?
ייתכן שאדם קיים ואינו חושב (כגון במצב של חוסר הכרה), אך האם ניתן להעלות על הדעת מצב שבו אדם חושב אך אינו קיים?
המילה “חושב” כוללת בתוכה את מושג ה”אני”. אם ננתח את המושג “חושב”, נגלה שהוא מחייב נוכחות של “אני”. לכן, אם קיימת ודאות שאדם חושב, יש גם ודאות שהוא קיים.
במילים אחרות, אם אנו מקבלים כוודאי את ה”אני החושב”, אזי בהכרח יש לנו ודאות גם לגבי “אני קיים”. ההוכחה לכך שה”אני חושב” נכונה בהכרח מובילה להוכחת ה”אני קיים”.
מה אם ה”אני חושב” מוטל בספק?
אך מה קורה אם מטילים ספק בעצם העובדה שהאדם חושב? אם אנו מטילים ספק בקיומו של ה”אני”, אזי אנו גם מטילים ספק ב”אני חושב”, שהרי ה”אני חושב” תלוי בקיומו של ה”אני”.
לכן, כדי להוכיח את “אני קיים”, יש להוכיח קודם את “אני חושב”.
בביטוי “אני חושב, משמע אני קיים”, אין מובאת הוכחה מפורשת ל”אני חושב”. נטען רק שעצם החשיבה מוכיחה את הקיום. הוכחה זו תהיה תקפה רק אם עצם החשיבה יוכח כוודאי. אולם אם עצם החשיבה אינו ודאי, גם הקיום אינו ודאי.
במילים פשוטות: אם לא הוכח שאני חושב, ממילא גם לא הוכח שאני קיים.
ניסיון להוכיח דבר מוטל בספק באמצעות ספק גדול יותר
הניסיון להוכיח את הדבר המוטל בספק (“אני קיים”) באמצעות דבר שגם הוא מוטל בספק (“אני חושב”) – הוא שגוי מיסודו. הוכחה חייבת להתבסס על דבר ודאי, שאינו נתון לערעור.
יתרה מכך, ייתכן שהבסיס להוכחה (“אני חושב”) אף מוטל בספק גדול יותר מן הדבר שמבקשים להוכיח. אם כך, אנו מוצאים עצמנו במעגל חסר תכלית: מנסים להוכיח דבר שאינו ודאי באמצעות דבר אחר שהוא ודאי אף פחות.
האם יש כאן ודאות מוחלטת?
ייתכן שניתן לפרש את הביטוי כך: קיימת ודאות מוחלטת בכך ש”אני חושב”. ואם החשיבה ודאית, הרי שגם הקיום ודאי.
לפי פרשנות זו, אין כל טעם לנסות להטיל ספק בקיומו של ה”אני”, כי עצם החשיבה נתפסת כמושכל ראשון – אמת שאין לערער עליה.
אלא שגם במקרה זה נותרת שאלה מהותית: מהו מקור הוודאות שאני חושב?
ייתכן שהמענה יהיה: “אני חושב” הוא מושכל ראשון, אמת מוכחת מצד עצמה, שאי אפשר להטיל בה ספק. אם כך, ה”אני קיים” נובע מה”אני חושב” כאמת בלתי מעורערת.
השלכות נוספות של “אני חושב”
מ”אני חושב” ניתן להסיק לא רק “אני קיים”. עצם פעולת החשיבה מגלה רבדים נוספים:
- בכל חשיבה קיימים: החושב, המחשבה עצמה, והדבר שעליו חושבים.
- ניתן להסיק שיש “לא אני”, שכן “אני” מוגדר גם דרך שלילת “לא אני”.
סיכום
“אני חושב, משמע אני קיים” מבקש להוכיח קיום מתוך חשיבה. אולם כדי שהוכחה זו תהיה תקפה, יש לוודא שחשיבה היא אכן מושג ודאי. אם החשיבה אינה ודאית, גם הקיום עצמו נותר פתוח לשאלה.
נראה שמטרת החקירה הייתה לבחון את הבסיס לקיום עצמו ולהציג את החשיבה כהוכחה לקיום. עם זאת, אם קיים ספק בעצם הקיום, הרי שגם ההוכחה המבוססת על חשיבה אינה מספקת.
