ספק אמיתי – אם יש ספק, האם היש ישנו? האם יהיה גם ספק על האין, אם איננו?
לפעמים אנשים טוענים שהם מטילים ספק, אבל הם לא באמת מטילים ספק. אפשר לדעת מתי אדם מטיל ספק באמת ומתי הוא רק נדמה שהוא מטיל ספק.
אם אדם טוען שהוא מטיל ספק האם היש ישנו, והספק שהוא מטיל אינו אמיתי, אז אין לו ספק על האין אם איננו. אולם אם הספק הוא אמיתי, ואם יש לו ספק אם היש ישנו, אז בהכרח יהיה לו גם ספק אם האין איננו.
ביאור הדברים: ניקח לדוגמה אדם המטיל ספק על מה שהוא רואה מולו – אולי הקיר לא קיים. אם הספק הוא אמיתי, אז בהכרח גם יהיה לו ספק במקום שאין קיר – אולי יש שם קיר.
כמו כן, אם יש ספק במקום שבו הוא לא רואה קיר – אולי יש קיר, ואם הספק הוא אמיתי, אז זה אמור לגרום לו להטיל ספק גם במקום שבו הוא רואה קיר – אולי אין שם קיר.
דוגמה נוספת: אם מישהו טוען שיש לו ספק אם יש לו חמש אצבעות, ואם הספק הוא אמיתי, אז הוא יהיה מסופק גם אם יש לו מאה אצבעות.
ולמה אם הספק הוא אמיתי, ספק אחד מחייב את הספק השני?
כי שני הדברים תלויים באותו הדבר שעליו אנו מטילים ספק. וודאות קיומם של שני הדברים תלויה באותו הדבר שאנו מטילים בו ספק.
ברגע ששני אנשים עומדים על אותו גשר, אם הגשר מתמוטט, הוא יפיל את שני האנשים שעומדים עליו. לא יתכן שהגשר יתמוטט ולטעון שאחד מהם לא נפל מהגשר.
כמו כן, הוודאות ביש נובעת מחוש הראייה. חוש הראייה אומר לאדם שיש לפניו קיר, חוש הראייה אומר לאדם שיש לו חמש אצבעות.
אם אדם יודע שאין מולו קיר, זה כי חוש הראייה אומר לו שאין קיר, ואם אדם יודע שאין לו מאה אצבעות, זה כי חוש הראייה אומר לו שאין לו מאה אצבעות.
ברגע שהטלנו ספק בנכונות של חוש הראייה ביחס לדברים שישנם, כי אנחנו לא בטוחים שהוא משקף את מה שיש, כבר לא נוכל לסמוך עליו גם בנוגע למה שאין.
כי או שסומכים עליו, או שלא סומכים עליו. אם הוא אמין, אז הוא אמין לכל הדברים התלויים בו. אם הוא לא אמין, אז הוא לא אמין לכל הדברים התלויים בו – בין בנוגע לדברים שישנם ובין בנוגע לדברים שאינם.
דרך נוספת לראות זאת היא, עד כה הגדרנו את הספק על האין בצורה של העדר ושלילה – לא רואה קיר, לא רואה מאה אצבעות. אבל אפשר להגדיר את האין גם בצורה חיובית, ולומר: “רואה שאין”, רואה שאין קיר, רואה שאין מאה אצבעות.
כלומר, לומר “אני לא רואה קיר” או “אני לא רואה מאה אצבעות” זה בדיוק לומר “אני רואה שאין קיר”, “אני רואה שאין מאה אצבעות”.
מה שיוצא לנו בעצם, הוא שהטלת הספק באין היא עצמה הטלת ספק ביש. בשני המצבים, אנו מטילים ספק במה שרואים – במה שיש אנו מטילים ספק בכך שאני רואה קיר, ובמה שאין אנו מטילים ספק בכך שאני רואה שאין קיר, וכן לגבי האצבעות.
מה שיוצא לנו בעצם: “אני לא רואה קיר” ו”אני רואה שאין קיר” זה אותו דבר בדיוק – זו רק תיאור של אותו עניין בשתי צורות שונות.
לא ראיתי שיש וראיתי שאין – לפעמים הם שווים, אבל יש מקרים ומצבים שהם לא שווים. לפעמים תהיה הבחנה ביניהם, כאשר הבחנה תהיה לגבי רמת הוודאות של הראייה.
כאשר “ראיתי שאין” מציין ראייה וודאית, ואילו “לא ראיתי” מציין חוסר וודאות של ראייה.
למשל, אם שואלים מישהו האם ראה את הטלפון ברכב, אם הוא עונה “לא ראיתי את הטלפון ברכב” או “ראיתי שאין טלפון ברכב”, אלו יכולים לבטא הבדל בין שני המצבים.
כאשר הוא רוצה לומר בוודאות שאין את הטלפון ברכב, הוא יאמר “ראיתי שאין”. אבל אם הוא לא ראה את הטלפון ברכב, אך הוא לא בטוח שהטלפון לא נמצא ברכב, הוא יאמר “לא ראיתי”.
יוצא, אם כן, שהביטוי “ראיתי שאין” והביטוי “לא ראיתי” כאשר הם מציינים שוני בוודאות – הם לא זהים.
אבל אם אין שוני ברמת הוודאות, שני הביטויים יהיו זהים לחלוטין.
לכאורה, ניתן לטעון שאני נותן אימון חלקי בחוש: נותן אימון בחוש ביחס ליש ולא נותן אימון בחוש ביחס לאין.
אולי לא נותן אימון שיש לי חמש אצבעות, אבל נותן אימון שאין לי מאה אצבעות?
או שנותנים אימון בחוש, או שלא נותנים אימון בחוש. אם נותנים אימון בחוש, אז יש אימון גם ליש וגם לאין.
מה ההיגיון לסמוך על היש ולא לסמוך על האין, הרי הם אותו דבר? לכן לא ניתן לחלק ולומר על היש יש לי ספק, אבל לא על האין.
אם מישהו עיוור לא רואה, הוא לא יודע מה יש בחדר. אם נאמר לו שיש תפוח, הוא לא יודע אם יש או אין. ואם נאמר לו שיש מאה תפוחים, הוא יחשוב בדיוק אותו דבר – אולי יש, אולי אין.
מאחר והוא לא רואה, הוא לא ראה את מה שיש, אבל באותה מידה גם הוא לא רואה את מה שאין בחדר.
אין שום היגיון לומר שהוא לא יודע מה יש בחדר, אבל הוא יודע מה אין בחדר. מאחר והוא לא יכול לראות, כמו שהוא מסופק ממה יש בחדר, כך גם הוא מסופק ממה שאין בחדר.
אם יש ראייה, אז יש ראייה לכל הדברים שישנם ואינם. ואם אין ראייה, אז אין ראייה לכל הדברים שישנם ואינם.
אין שום הגיון לעשות חלוקה בין הדברים שישנם לבין הדברים שאינם.
אבל אם למשל יאמר שהוא לא מסופק שיש רדיו, בגלל שהוא שומע את שידור הרדיו, זה כן הגיוני. כי התפוח תלוי בראייה, והוא לא רואה, אבל הרדיו תלוי בשמיעה, לכן הוא לא יודע על קיומו של התפוח, אבל הוא יכול לדעת על קיומו של הרדיו, כי אמנם הוא לא רואה, אבל הוא כן שומע.
אם מישהו מטיל ספק גם בשמיעה, וכאשר מדברים איתו הוא מסופק אם הוא באמת שומע, כי הוא לא סומך על שמיעתו, אז אם הספק הוא אמיתי, אז בהכרח הוא יהיה מסופק גם כאשר לא מדברים איתו – אולי כן מדברים איתו והוא לא שומע.
כי אם יש ספק אמיתי בחושים, הוא יתבטא בכל הדברים שתלויים בחושים.
וכן, זה שאתה חושב שעוקבים אחריך, זה לא אומר שעוקבים אחריך. לכן גם אם אתה חושב שלא עוקבים אחריך, זה לא אומר שלא עוקבים אחריך.
כלומר, אם הספק הוא אמיתי, אז אם המחשבה אינה כלי מדידה למעקב אחריך, כי אתה לא סומך עליה, אז כמו שאתה לא סומך על המחשבה בנוגע לכך שעוקבים אחריך, בהכרח לא תסמוך על המחשבה כשהיא אומרת לך שלא עוקבים אחריך.
כי אם אתה מטיל ספק אמיתי במחשבה, אז בהכרח יהיו ספקות בכל הדברים שהתלויים באותה מחשבה.
