האם אפשר להאמין בתורה שבכתב – בלי לקבל את התורה שבעל פה?

האם אפשר להאמין בתורה שבכתב – בלי לקבל את התורה שבעל פה?

תנו רבנן:
מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי.
אמר לו: כמה תורות יש לכם?
אמר לו: שתיים – תורה שבכתב ותורה שבעל־פה.
אמר לו: שבכתב אני מאמינך, ובשבעל־פה איני מאמינך; גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב.
גער בו והוציאו בנזיפה.
בא לפני הלל – גיירו.
ביום הראשון אמר לו: “אל״ף בי״ת גימ״ל דל״ת”.
למחר הפך לו את סדר האותיות.
אמר לו: והרי אתמול לא כך אמרת לי?
אמר לו: לא סמכת עלי? אם כן – סמוך עלי גם בתורה שבעל־פה.
(תלמוד בבלי, שבת דף ל״א ע״א)

השאלה היא: האם תשובתו של הלל לאותו גוי היא תשובת־קש או תשובת־אמת?

אם אותו גוי מאמין בתורה שבכתב אך ורק משום שהלל מסר לו אותה – ואילולא הלל, לא היה מאמין – הרי שמחוייב הוא להאמין גם לתורה שבעל־פה.
שהרי המקור לאמונה בשתיהן הוא אותו מקור – הלל. אם הוא נאמן בעיניו לעניין תורה שבכתב, עליו להאמין לו גם בתורה שבעל־פה.

אך אם יש לגוי סיבות נוספות לאמונה בתורה שבכתב, כגון:

עצם קיומו של הספר – כעדות כתובה ומוחשית.

אמונה במסורת רחבה ונמשכת.
אזי ייתכן שיאמין בתורה שבכתב מבלי להאמין בתורה שבעל־פה, מבלי להיכנס לסתירה פנימית.

סוגי התורה שבעל־פה

הלכה למשה מסיני, כגון: שתפילין יהיו שחורות.

פירוש לפסוקים, למשל:
– “אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף” (דברים כ״ה, ג׳) – שנדרש כ־39.
– “פְּרִי עֵץ הָדָר” (ויקרא כ״ג, מ׳) – שנדרש כאתרוג.

תקנות וגזרות חכמים, כגון: איסור עוף בחלב.

הרחבה עקרונית

אם אדם מאמין בתורה שבכתב, צריך לבדוק: מה מקור האמון שלו?
אם מקור האמון מחייב גם קבלת התורה שבעל־פה – הרי הוא מחויב בה.
אבל אם מקור האמון אינו מחייב בהכרח קבלת תורה שבעל־פה, הוא יכול להבחין בין השתיים.

למשל, ייתכן ששתי התורות נמסרו במסורת, אך לתורה שבכתב יש גם חיזוק עצמאי – עצם היותה כתובה.
כמו כן, התורה שבכתב מקובלת על זרמים רחבים יותר בעם היהודי – מה שמעניק לה תוקף רחב יותר בעיני חלק מהמאמינים.

סמכות חכמים בתורה שבכתב

ניתן לטעון כי גם הפירושים, התקנות והגזרות של חכמים מחייבים – משום שהתורה שבכתב מצווה:

“לֹא־תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יֹגִדוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל“
(דברים י״ז, י״א)

וכן:

“וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ… כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ“
(שם, פסוק י׳)

אם כן, התורה שבכתב עצמה מעניקה סמכות לפירושי החכמים.

ובכל זאת, ייתכן שיהיו הטוענים שהפסוקים האלה מתייחסים לסנהדרין שבאותם ימים בלבד, ולאו דווקא לפרשנות חז”ל לדורות.
וכן, ייתכן שיטענו שהכוונה לחכמים אחרים – לא בהכרח לזרם הפרושים בלבד. כך אפשר לקבל את סמכות התורה שבכתב ועדיין לדחות את סמכות תורה שבעל־פה המסוימת של חז”ל.

סיכום

אם אדם מקבל את התורה שבכתב אך ורק מכוח המסורת, והמסורת הזו היא גם יסוד התורה שבעל־פה, עליו לקבל את שתיהן – או לדחות את שתיהן.

אבל אם יש לתורה שבכתב חיזוקים נוספים מעבר למסורת, או ראיות סותרות כנגד תורה שבעל־פה, ייתכן שההבחנה ביניהן לגיטימית.
תוקפן שונה, עדויותיהן שונות, והיקף קבלתן שונה – ולכן אין חובה לכרוך את שתיהן יחד, מבחינה לוגית-אפיסטמית.