האם לאלוהים יש גוף או דמות הגוף?
המושג “אלוהים” הוא המושג הבסיסי והיסודי ביותר, אך מצד שני, הוא גם המושג הנעלם והנסתר מכול.
כפי שכותב בעל ספר “מסילת ישרים” (רמח”ל, בפתיחה) על עניין יראת השמים: הכול יסכימו שזהו המושג החשוב ביותר בדת, אך בפועל, הוא הפחות מוכר, הידוע והמושקע יחסית להלכות, למצוות וליתר ענייני הדת. לכן, עלינו להשתדל לנסות להשיג ולהבין את המושג היסודי הזה, לפחות מדי פעם, ולבחון מהי משמעותו לפי כוחותינו והיכולות שלנו.
השאלה הנשאלת היא: מדוע אנו קובעים שלאלוהים אין גוף ולא דמות הגוף? אולי לאלוהים כן יש גוף?
אם נשיב שההוכחה לכך מגיעה מן המקורות המלמדים שלאלוהים אין גוף – למשל הרמב”ם, שמצטט בספרו “משנה תורה” (הלכות יסודי התורה א, ח):
“הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגויה, שנאמר: ‘כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת’ (דברים ד, לט), והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר: ‘כי לא ראיתם כל תמונה’ (דברים ד, טו), ונאמר: ‘ואל מי תדמיוני ואשווה’ (ישעיהו מ, כה) – ואילו היה גוף, היה דומה לשאר גופים”.
קיימות מספר בעיות עם הוכחה זו מן המקורות:
הבעיה הראשונה: ניתן לפרש את הפסוקים הללו באופן המייחס לו גוף. כלומר, גם את המקורות שמהם הרמב”ם מוכיח שלאלוהים אין גוף, ניתן לפרש אחרת, כך שיתאימו לתפיסה שלאלוהים כן יש גוף. כפי שנראה בהמשך, כך אכן פירשו חכמים שסברו שלאלוהים יש גוף, כפי שעולה מדברי הראב”ד.
הבעיה השנייה: ישנם מקורות אחרים במקרא שמלמדים, כביכול, שלאלוהים יש גוף. למשל: “ותחת רגליו” (שמות כד, י), “כתובים באצבע אלהים” (שמות לא, יח), “יד ה'” (שמות ט, ג), “עיני ה'” (בראשית ו, ח; דברים יא, יב), “אזני ה'” (במדבר יא, א), “ואראה את ה’ יושב על כיסא רם ונישא” (ישעיהו ו, א) וכדומה.
על סמך מקורות אלו, גדולים רבים האמינו שלאלוהים יש גוף ותמונה, כפי שכותב הראב”ד בהשגותיו על דברי הרמב”ם. הרמב”ם כותב (הלכות תשובה ג, ז):
“חמישה הן הנקראין מינים: האומר שיש שם ריבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה”.
ועל כך משיג הראב”ד (השגות הראב”ד שם):
“אמר אברהם: ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר מה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות”.
כלומר, הראב”ד מעיד כי חכמים גדולים וטובים הבינו מן המקראות והאגדות שלאלוהים יש גוף ותמונה.
נכון שבימינו תפיסת ההגשמה אינה נפוצה כל כך, וזאת בזכות העבודה השורשית שעשו חכמי ימי הביניים כדי לסלק את ההגשמה מתפיסת האלוהות. אמנם היו מקורות קדומים יותר שעסקו בכך, כגון תרגום אונקלוס (שנוהג לתרגם ביטויים מגשימים ללשון “מימר” או “יקרא”), אך לא היה בכך מאבק עקרוני ויסודי כפי שניהלו חכמי ימי הביניים, ובראשם הרמב”ם.
הבעיה השלישית: מה נעשה אם אדם אינו מאמין במקורות? האם ניתן להוכיח לו שלאלוהים אין גוף ולא דמות הגוף? אם נטען שאנו מחזיקים בתפיסה זו רק בגלל המקורות, הרי שמי שאינו מקבל את המקורות יכול להמשיך להאמין שלאלוהים יש גוף.
יש המבקשים לטעון שלאלוהים אין גוף ולא דמות הגוף כדי שהוא יישאר נסתר, ולא נוכל לראות אותו כפי שאנו רואים את השמש ושאר הגופים בעולם. לטענתם, דווקא משום שהוא נסתר יש לאלוהים משמעות; אילו היה גלוי כמו שאר הגופים, לא הייתה לו משמעות דתית עמוקה.
אולי הדבר כך, אך נראה שיש לדחות הסבר זה משתי סיבות:
- הכרת אלוהים וראייתו אינן סותרות את קיומה של משמעות לחיים ולקשר עמו. ניתן לבנות מערכת של משמעות גם כאשר אלוהים גלוי. לכן, גם אם רוצים ליצור משמעות בקשר עם אלוהים, אין הכרח להסתיר ולהעלים אותו מהכרת האדם ולמנוע ממנו להיות גוף.
- לא ברור כלל שהצורך האנושי במשמעות מהווה סיבה מוצדקת וטובה מספיק שבעבורה נסתיר ונעלים את אלוהים, ונשלול ממנו את היותו גוף. לא נראה שהצורך הזה כה דרמטי עד שבעבורו יש לשנות את אופיו ואת תכונתו האמיתית של אלוהים. מעבר לכך, השאלה עוסקת במהותו של אלוהים, ומהותו אינה תלויה בנסיבות או בצרכים אנושיים, חשובים ככל שיהיו.
ויש האומרים שלא ייתכן שלאלוהים יש גוף, שכן אם הוא גוף – כיצד נסביר את בריאת העולם יש מאין?
גם הסבר זה בעייתי. הרמב”ם עצמו כותב בספרו “מורה נבוכים” (חלק ב, פרק כה) שגם על פי התורה והמסורת ניתן היה להסביר שהעולם קדמון (ולא נברא יש מאין). מבחינה הגיונית-פילוסופית, ניתן להסביר את העולם הן כקדמון והן כמחודש. הרמב”ם מקבל את עמדת המסורת שהעולם מחודש רק משום שלא קיימת הוכחה שכלית חותכת לקדמות העולם; אך אילו היה הכרח הגיוני לומר שהעולם קדמון, הרמב”ם היה מוצא את הדרך לפרש את הפסוקים ולסדרם כך שלא יסתרו את קדמות העולם. לכן, לא נראה שזהו הנימוק המכריע שבעבורו עלינו לקבוע שאלוהים אינו יכול להיות גוף.
אלא שההוכחה וההסבר האמיתיים לכך שלאלוהים אין גוף ולא תמונה הם שאם נאמר שלאלוהים יש גוף, הוא יהיה ישות מוגבלת, בדומה לשאר הישויות המוגבלות במציאות. ואם הוא מוגבל, במה גדול כוחו מכוחם של שאר הישים?
לכן, אלוהים אינו ישות מוגבלת ומוגדרת כיתר הישויות הקיימות בעולם. אנו מסלקים ממנו כל מגבלה, כיוון שכל גוף, מעצם הגדרתו, הוא מוגבל (תופס מקום, בעל גבולות ותלוי בחומר). מכיוון שגוף בהכרח מצד הגדרתו הוא מוגבל, אלוהים אינו יכול להיות גוף – דהיינו מוגבל. אם נאמר שהוא מוגבל ובעל גוף, הרי שאין כוחו נעלה יותר משאר הגופים הקיימים במציאות. לפיכך, מוכרחים לומר שלאלוהים אין מגבלה, וממילא אין לו גוף.
כלומר, אלוהים הוא אינסוף, הוא אינו מוגבל ואינו מוגדר, בניגוד ליתר הישויות שהן מוגבלות ומוגדרות – דהיינו, גופים.
אם כן, בשלב זה עומדות בפנינו שתי תפיסות של האלוהות:
- התפיסה הראשונה: אלוהים כגוף. בתפיסה זו ישנן רמות שונות: החל מרמה ילדותית ונאיבית של “סבא עם זקן היושב בשמים ומנהל את העולם”, ועד לתפיסות של כוח מוגבל, גוף עצום המנהל את המציאות, או גוף מופשט וגדול. כל אלו תופסות את אלוהים כגוף; רמת ההגשמה אמנם שונה (גסה יותר או דקה יותר), אך כולן מגשימות את אלוהים.
- התפיסה השנייה: תפיסתם של הרמב”ם והפילוסופים (כולל ההוגים היהודים כגון רבנו בחיי, רס”ג, רלב”ג וכו’). הם קובעים שאלוהים אינו גוף, ואף לא כעין גוף מופשט, אלא הוא ישות אינסופית ובלתי מוגדרת לחלוטין.
כאן עולה תפיסה שלישית, המאפיינת חלק מחכמי הקבלה והחסידות. הם טוענים שגם הקביעה שאלוהים הוא “אינסופי” בלבד מהווה סוג של מגבלה והגשמה. זוהי עדיין תפיסה המדמה את אלוהים לגוף – אמנם גוף מופשט, גדול ואינסופי – אך היא מגבילה ומחסירה ממנו את היכולת להיות גוף, ומגבילה אותו מלהיות סופי.
לכן, לשיטתם, אלוהים הוא “גם וגם”. אלוהים הוא “סובב כל עלמין וממלא כל עלמין” (זוהר חלק ג, רכה, ב). בחינת “סובב כל עלמין” היא בחינת האינסוף של אלוהים, ואילו בחינת “ממלא כל עלמין” היא בחינת הגוף והצמצום של אלוהים, שכן הוא נוכח גם בתוך הגופים והגבולות. הוא כולל את שני ההפכים, משום שאם נאמר שאלוהים הוא רק אינסופי, הרי שהחסרנו ממנו את היכולת להיות סופי ובעל גוף.
לעומת זאת, חכמי הפילוסופיה, הרמב”ם וחבריו, ישיבו שאין זו מגבלה כלל. העובדה שאין לאלוהים את תכונת הסופיות, המגבלה והגוף, אינה חיסרון אלא יתרון ומעלה בלבד (שכן שלילת החיסרון היא שלמות).
וכאן אנו פוגשים מחלוקת יסודית מאוד בתפיסת האלוהות. רבי נחמן מברסלב משתייך למחנה של חכמי הקבלה והחסידות, שתפיסת האלוהות שלו קובעת שאלוהים הוא גם אינסוף וגם סוף (גוף), גם ממלא וגם סובב.
בשל כך, רבי נחמן תקף בחריפות את הרמב”ם ואת חבריו הפילוסופים. לדעתו, התפיסה שלהם (המבוססת על השכל האנושי בלבד) בסופו של דבר תוחמת ומגבילה את אלוהים, ולכן התייחס לשיטתם בחומרה יתרה.
אם כן, לסיכום, עולות שלוש תפיסות של אלוהים:
- התפיסה העממית: תופסת את אלוהים כבעל גוף ותמונה ברמת הגשמה כזו או אחרת.
- התפיסה הפילוסופית (הרמב”ם): קובעת שאין בו גוף ולא דמות הגוף, אלא הוא כוח אינסופי, מופשט ונעלה מכל הגדרה.
- התפיסה המיסטית (חלק מחכמי הקבלה והחסידות, ובכללם רבי נחמן): אלוהים הוא גם ממלא וגם סובב, ויש בו הן את בחינת האינסוף והן את בחינת הסוף והגוף. אף על פי שהדבר נראה בלתי הגיוני ומכיל בתוכו סתירה לוגית, אף על פי כן – כך הוא (עיין ליקוטי מוהר”ן, תורה סד, שם עוסק רבי נחמן בחלל הפנוי ובקושיה שמצד השכל היא סתירה, אך מצד האמונה נושאת את ההפכים).
לב המחלוקת הוא: האם העובדה שאלוהים חסר את הדברים הנמנעים והבלתי אפשריים (מבחינה לוגית) נחשבת לחיסרון ומגבלה, אם לאו?
לפי הרמב”ם והפילוסופים, אין זה חיסרון ומגבלה אלא מעלה (אלוהים אינו כפוף לחוקי החומר והלוגיקה הנמוכים). לעומת זאת, לפי חכמי הקבלה והחסידות, אם נשלול ממנו את היכולת לפעול בתוך הנמנע, נגביל אותו; לכן אלוהים אינו כפוף לשום מגבלה, גם לא למגבלה הלוגית של “הנמנע והבלתי אפשרי”.
