מיהו אלוהים האמיתי? פרדוקס מתן תורה וההבדל בין “מצידו” ל”מצידנו”

הדתות טוענות שיש לאלוהים מצוות, רצונות, ומושגים של טוב ורע. מכאן עולה השאלה: כיצד ייתכן שאצל אלוהים קיימים טוב ורע? איך שייכים אצלו מושגים אלו, וכיצד ייתכן שישנם שכר ועונש על עבירות ומצוות?

אחת התשובות המקובלות בדת היא ההבחנה בין מה שקיים “מצידו” לבין מה שקיים “מצידנו”. לפי גישה זו, כל הרצון של אלוהים, וכל מושגי הטוב והרע שאנו מייחסים לו, קיימים אך ורק מצידנו – כלומר, מצד התפיסה שלנו אותו. לעומת זאת, מצדו של אלוהים כשלעצמו, אין שום מושג של טוב ורע, ואין אצלו רצון כלל.

כל הרצון, הטוב והרע, המצוות והעבירות שאנו מדברים עליהם בהקשר האלוהי אינם אלא האופן שבו אנו, כבני אדם, תופסים את אלוהים. הרי בכל דבר קיימת הבחנה בין הדבר כפי שהוא לעצמו, לבין האופן שבו אנו תופסים אותו, ולא תמיד ישנה זהות בין השניים. כל העיסוק שלנו ברצונו של אלוהים, במצוותיו, בטוב ורע ובשכר ועונש, משקף רק את תפיסתנו, ולא את מה שאלוהים באמת מצידו, או את האופן שבו אלוהים תופס את עצמו. בדרך זו מנסים ההוגים לפתור את שאלת הרצון, המצוות והעבירות, על ידי הקביעה כי אלו קיימים אצלנו ומצידנו בלבד, אך לא מצידו.

אם נשאל את בעלי התפיסה הדתית: את מי אנו עובדים – את אלוהים שמצידו או את אלוהים שמצידנו? למי אנו מתפללים, ושל מי המצוות והעבירות?

הם ישיבו כי אנו עובדים את אלוהים שמצידנו, שהרי על אלוהים שמצידו נאמר בספר הזוהר: “לית מחשבה תפיסה ביה כלל” (אין שום מחשבה מסוגלת לתפוס אותו כלל). לכן, אין מקום לדבר על רצונו, על מצוותיו או על יתר התארים מצידו של אלוהים כפי שהוא תופס את עצמו.

ואם נמשיך ונשאל: מיהו אלוהים האמיתי – זה שמצידו או זה שמצידנו? כיצד הוא באמת – כפי שאנו תופסים אותו או כפי שהוא תופס את עצמו?

הדתות ישיבו שהאלוהים שמצידו הוא אלוהים האמיתי.

פרדוקס העבודה הזרה והגדרת האינסוף

כאן בדיוק עולה שאלה גדולה: אם אנו עובדים את אלוהים שמצידנו ולא את אלוהים שמצידו, נמצא שאנו עובדים אלוהים שאינו האמיתי, ולכאורה יש בכך סוג של עבודה זרה. הרי לפי התפיסה של אלוהים את עצמו (מצידו), האלוהים שאנו עובדים הוא אליל כמו שאר האלילים. הרי אדם אחד תופס את אלוהים כשמש, ואחר תופס אותו כמי שעומד מעל הר סיני ומתגלה לעם ישראל; אך אף אחד מהדימויים הללו אינו אלוהים באמת, כפי שאלוהים תופס את עצמו.

יתרה מזאת, עצם ההתייחסות לאלוהים פירושה הגדרתו. ואם הוא מוגדר ומצומצם, הרי שמציאותו מוגבלת, וממילא הוא אינו יכול להיות אלוהים.

עצם הפנייה לאלוהים, כאשר אדם פונה אליו, מחייבת בהכרח קביעה כי האדם ואלוהים אינם אותו אחד – כלומר, אתה אינך אלוהים, ואלוהים אינו אתה. אם כך, אלוהים אינו אינסופי; הוא חסר את האדם, הוא אינו מושלם, ולכן אינו אלוהים האמיתי. אלוהים האמיתי חייב להיות מושלם, אינסופי ובלתי חסר.

נלך צעד אחד הלאה: אם אלוהים היה אומר מצידו “אני אלוהים”, הוא לא היה אלוהים האמיתי. כיוון שהוא אינסוף, לכל דבר שיש לו משמעות מוגדרת יש סוף, שהרי משמעותו נגזרת מכך שישנו דבר-מה שהוא איננו. בהכרח, כל דבר מוגדר אינו אלוהים. לכן, אם אלוהים היה אומר “אנוכי” ומבין את עצמו כבעל משמעות מסוימת, היה הדבר מחייב שיש עוד משהו מלבדו, ולכן אלוהים כשלעצמו אינו יכול לדעת שהוא קיים במובן המוגדר של המילה.

גם האמירה “לית מחשבה תפיסה ביה כלל” משמעה שאין מחשבה אנושית שתופסת אותו, אך היא עשויה להשתמע כאילו הוא עצמו כן תופס את עצמו. אולם, דבר זה אינו ייתכן לפי השכל; אם הוא תופס את עצמו, הרי שהוא מוגדר ואינו אינסוף. וכן, מה שאומרים החוקרים “אין מדעו כמדענו”, משמעו שיש לו מדע וידיעה, אלא שהם שונים משלנו. גם זה אינו מסתדר עם השכל, שכן אם הוא יודע דבר שיש לו משמעות מוגדרת, הוא אינו אינסופי, וממילא אינו אלוהים האמיתי.

אלוהים האמיתי הוא אינסופי באופן מוחלט, ולכן אפילו את עצמו הוא אינו יודע בידיעה מגדירה, שהרי כל ידיעה – וגם ידיעה עצמית – שוללת ממנו את היותו בלתי מוגדר ואינסופי. אלוהים אינו יכול לדעת שהוא קיים, משום שידיעת קיום עצמית היא הגדרה, הגבלה וצמצום של היותו אינסוף, ולכן היא אינה אפשרית אצל אלוהים האמיתי.

משמעות ומגבלה בשכל האנושי

כל דבר שאפשר לחשוב עליו, וכל דבר שיש לו מחשבה ונתפס על ידי המחשבה, אינו אינסוף אלא מוגבל, ולכן אינו אלוהים האמיתי. בשכל האנושי, כל דבר יכול להיות סופי או אינסופי; וכל דבר שיש לו משמעות מובחנת – ולא משנה מהי המשמעות – הוא סופי מעצם הגדרתו. בשכל על-אנושי, דבר יכול להיות סופי ואינסופי בעת ובעונה אחת, אך לפי שכל כזה אין שאלה בכלל, ולפי היגיון זה כל דבר בעולם יכול להיות אלוהים.

המציאות היא שכל דבר שיש לו משמעות הוא סופי, ולכן אינו יכול להיות אלוהים כשלעצמו. הוא יכול לכל היותר להיות גילוי שלו. אך הגילוי של אלוהים הוא גם הפסל, וכל דבר אחר הקיים במציאות הוא גילוי של אלוהים. לכן, לומר שביטוי מסוים הוא הגילוי שלו, אינו מעניק לביטוי זה כוח או מעמד אלוהי יותר מאשר לכל ביטוי אחר במציאות. כל הביטויים הללו אינם אלוהים, וההתייחסות לביטוי של אלוהים כאילו הוא אלוהים עצמו, עלולה להיות עבודת אלילים.

לפיכך, אם מישהו אומר “אנוכי ה’ אלוהיך” והוא מבין את מה שהוא אומר כמילים המפרידות בינו לבין העולם, הרי שהוא מוגבל ואינו אלוהים. ואם הוא אומר זאת ללא הבנה, הרי שהדבר חסר פשר. מכאן נובע, שאם מישהו באמת אמר “אנוכי ה’ אלוהיך” במובן המילולי הרגיל, בהכרח אין זה אלוהים האמיתי. ממה נפשך: או שהוא מבין את דבריו ואז הוא סופי ומוגבל, או שהוא אינו מבין אותם ואז המאמר חסר פשר.

ואם יטענו כי הדברים נאמרו בשכל על-אנושי, התשובה היא שאם אנו מתייחסים לדברים מתוך שכל על-אנושי, אין להם באמת משמעות עבורנו. בשכל על-אנושי, הדובר יכול לומר משפט ובו-זמנית להתכוון להפכו המוחלט. לכן, אם נטען שהדברים נאמרו בשכל על-אנושי, המילים שנאמרו נותרות חסרות פשר וחסרות משמעות לחלוטין עבור השומע.

במילים אחרות: אם כאשר הוא אמר “אנוכי”, הוא התכוון לומר “אני” ולא אחר, הרי שהוא מוגבל ואינו אינסופי, כיוון שהוא חסר את האחר, לכן אינו אלוהים האמיתי. אך אם נאמר שהוא התכוון לומר “אנוכי” ובו-זמנית התכוון ל”אני וגם מה שלא אני”, הרי שלא משנה בכלל שהוא אמר “אני”, שהרי ה”אני” אינו שולל את ה”לא אני”. אם המצב הוא כזה, הרי שאין למשפט הזה שום משמעות, משום שאין הבדל בין הניגודים, ואז אין משמעות לשום מילה, וכל שכן למשפט כולו. ברגע שאין שום מחויבות לשום היגיון, אין משמעות לשום דבר, כפי שביארנו.

בצורה נוספת ניתן להסביר זאת כך: אלוהים לא ידבר איתך. שכן, אם הוא מדבר איתך כישות מוגדרת, הוא אינו אלוהים; ואם הוא נמצא במצבו האינסופי, לא שייך בכלל שידבר איתך. כדי לדבר איתך, הוא נדרש להגביל ולצמצם את עצמו בכמה וכמה הגבלות וצמצומים, כגון הקביעה שהוא זה לא אתה, ואתה זה לא הוא, וכדומה. אלוהים האמיתי לא רק שאינו יכול לדבר, אלא שהוא אפילו אינו יכול לחשוב או לדעת שהוא קיים; שהרי אם הוא אינסופי, לא שייכים בו כל העניינים הללו, שכולם מהווים הגבלות וצמצומים.

אין שום אפשרות לחשוב על אלוהים. ברגע שיש מחשבת “אני”, ישנו גם “לא אני”, ולכן המחשבה עליו נמנעת. הגדרתנו לאלוהים היא “אינסוף”, שהרי אם אינו אינסוף, אינו יכול להיות ראשון. מאחר שהוא מוגדר כאינסוף, נשללים ממנו כל ההגבלות, הצמצומים וההגדרות באשר הם, שכן גם הידיעה היא הגדרה וצמצום. לכן, אלוהים אינו יכול לדעת שום דבר, אפילו לא את עצמו. מכאן, שאם קיימת תחושת “אני” – היא בהכרח אינה של אלוהים האמיתי, כיוון שאינה אינסופית.

האם מעמד הר סיני אפשרי?

האם אפשר לומר שמעמד הר סיני היה למעשה התמזגות בין התודעה של אלוהים לתודעה האנושית?

התשובה היא שהתמזגות זו מתרחשת בכל רגע ורגע. עכשיו, כשאני כותב, מי שמפעיל אותי הוא אלוהים, לכן אין צורך במעמד מיוחד עבור דבר שקורה ממילא כל הזמן. אלוהים מהווה ומפעיל את הכל תמיד, ולא רק במעמד הר סיני.

נשאלת השאלה: הרי ברגע רגיל אדם חושב שהוא מפעיל את עצמו, ואילו במעמד הר סיני הוא לא תפס את עצמו כנפרד המפעיל את עצמו?

התשובה לכך היא: ומי גורם לאדם לחשוב שהוא נפרד ושיש לו כוח עצמי? הרי אלוהים הוא הגורם לכך, ולכן גם במחשבה הנפרדת הזו ישנה התמזגות. כלומר, גם אם אדם חושב שהוא מפעיל את עצמו ולא שאלוהים מפעיל אותו, זוהי עדיין התמזגות, כיוון שהמחשבה הזו עצמה נובעת מאלוהים.

אולי נציע שבמצב של מעמד הר סיני הייתה קיימת תודעה אחת בלבד, מחשבה אחת בלבד, וזאת בשל ההתמזגות?

אם נאמר שהייתה קיימת רק תודעה אחת ומחשבה אחת בלבד, הרי שבמצב כזה אי אפשר לדעת שום דבר ואי אפשר לדבר שום דבר. כאשר ישנה התמזגות מוחלטת, השותפים לה אינם שומעים, אינם רואים ואינם חושבים. לכן, במצב של התמזגות – בכל מקום ובכל זמן – אין ידיעה, אין דיבור ואין מחשבה כלל, וממילא אי אפשר לתאר את ההתמזגות באמצעות דיבור.

אם כן, מי אמר את המילים “אנוכי ה’ אלוהיך”? האם מישהו בכלל אמר זאת, והאם מישהו שמע זאת?

ניתן להשיב שההתמזגות מתוארת בדיעבד בצורה של המילים “אנוכי ה’ אלוהיך”, כפי שכתוב בתורה: “דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת” (שמות כ, טז). אך בפועל, החוויה הייתה בצורה אחרת – תודעה אחת של התמזגות התודעה האנושית עם התודעה האלוהית. אולם, האמת היא שאם הייתה שם חוויה כלשהי – ולא משנה מאיזה סוג – הרי שאין זו התמזגות, משום שבהתמזגות אמיתית אין שום ידיעה, מחשבה, הרגשה או חוויה, וכל שכן שאין בה דיבור.

אך הרי נאמר על מעמד הר סיני ש”פרחה נשמתן” של ישראל; מהו, אם כן, פירוש המדרש שאמר “פרחה נשמתן”?

המובן הפשוט של דברי חז”ל הוא שהנשמה יצאה מגופם, אך היא עדיין קיימת כנשמה נפרדת. הדבר דומה לאדם מת שגופו ניתק מנשמתו, אך נשמתו ממשיכה להתקיים. אי אפשר לומר שמיתה היא התמזגות, וכי אדם שמת ופורחת נשמתו מתמזג בכך עם אלוהים? ברור שלא, כיוון שבהתמזגות אין עוד מקום לנשמה אינדיבידואלית, אלא להוויה אחת אינסופית בלבד.

נמצאנו למדים: אם אלוהים הבין את מה שהוא אמר, בהכרח אינו אלוהים האינסופי; ואם הוא לא הבין, הרי שהדיבור חסר משמעות, והוא כמו רעש גלי הים שאינם מבינים את מה שהם משמיעים, ולכן אין ברעש שלהם שום משמעות.

הדרך לדעת מה קיים “מצידו”

נחזור לרעיון ולשאלה שפתחנו בהם את המאמר: התפיסה האומרת שמצידו של אלוהים אין רצון, אין טוב ורע ואין תורה ומצוות, ואילו מצידנו יש רצון, טוב ורע, תורה ומצוות. עלינו להבין: מהו בדיוק “מצידו”, ומהו “מצידנו”?

כדי להבין את ההבדל בין השניים, אנו זקוקים תחילה להבין מהי תפיסת המציאות של “מצידו” ומהי תפיסת המציאות של “מצידנו”. לשם כך עלינו להבין את ההבדל העמוק בין אלוהים לבין האדם. ישנו אלוהים וישנו האדם, וישנה התפיסה של אלוהים לעומת התפיסה שלנו; ומתוך כך ניתן לבחון אם ישנם הבדלים בין האופן שבו אנו תופסים את המציאות לבין האופן שבו אלוהים תופס אותה.

אפשר לערוך דיונים רבים על “מצידו” ו”מצידנו”, אך בסופו של דבר, כדי להבין זאת לאשורו, עלינו להבין תחילה מהו מושג ה”אלוהים”, שהרי “מצידו” הוא היבט מסוים באלוהים. “מצידו” פירושו מהצד שלו, ו”מצידנו” פירושו מהצד שלנו. “מצידו” הכוונה היא לתפיסת המציאות מהצד של אלוהים, ולכן יש להבין את אלוהים כדי לדעת מה הוא חושב. ואם רוצים לדעת איך אלוהים חושב, בשביל זה צריך לדעת מיהו אלוהים באופן אמיתי.

כדי לדעת את הצד של אלוהים, אתה חייב להיות אלוהים בעצמך.

לכן, כל עוד לא היית במקומו של אלוהים עצמו, גם האמירה או המחשבה על מה שקורה “מצידו” היא עדיין רק תפיסה “מצידנו”. רק מי שהוא אלוהים עצמו, או מי שהבין את אלוהים והיה כמו אלוהים ממש, רק הוא יכול לדעת מה קורה באמת מצידו של אלוהים.

גם אם משה רבנו שמע את הדברים מאלוהים עצמו, החוויה הזו היא עדיין רק מצידנו. כלומר, גם התיאור של “מצידו” נותר בגדר “מצידנו”, כיוון שהיה זה המוח של משה שהבין שאלוהים אמר לו שמצידו אין רצון ואין טוב ורע. לכן תמיד הכל נשאר מצידנו. גם כאשר אלוהים פונה לאדם, החוויה נותרת מצידנו בלבד, שכן אם אינך אלוהים ממש, אינך יכול לדעת באמת מה הוא חושב; אתה רק תופס שהוא אמר לך דבר-מה, ומפרש את אלוהים בהתאם לתפיסה האישית שלך אותו.

הרי אינך יודע באמת מה אלוהים חושב ולמה הוא חושב; ישנה רק דרך אחת לדעת זאת, והיא להיות אלוהים בעצמך. כיוון שאינך אלוהים, אינך יכול לדעת באמת, ויכולות להיות אינסוף אפשרויות להסבר מדוע אלוהים אמר, עשה, חושב או רוצה.

אולי כל זה אינו אלא ניסוי? אולי אלוהים רק מנסה לבדוק כיצד תגיב ומה תעשה? מה אתה יודע על תוכניותיו? כל דבר יכול להיות מצידו. למשל, מה שנראה בעיניך כדבר ש”לא יכול להיות”, אינו אומר שאלוהים משועבד ל”לא יכול להיות” של המחשבה האנושית. רבים אומרים: “לא יכול להיות שאלוהים עובד עלינו”, או “לא יכול להיות שהוא מוליך אותנו שולל”; אך העובדה שהמוח שלך חושב שדבר מסוים אינו יכול להיות, אינה אומרת שהוא אכן בלתי אפשרי מצד האמת.

ואם נשאל: הלוא כפי שאנו יודעים מה זולתנו חושב למרות שאיננו הוא, כך נוכל לדעת גם כלפי אלוהים?

התשובה היא שאין לדמות את אלוהים לזולתנו האנושי. אלוהים בהגדרתו שונה לחלוטין מן האדם, כפי שנאמר: “כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם” (ישעיהו נה, ח), וכפי שאמרו החוקרים שאין מדעו כמדענו. לכן, אצל אלוהים, היכולת האנושית לשער מה הוא רוצה, מה הוא חושב ולמה הוא פועל, מוגבלת באופן מוחלט. כל מי שלא היה בכבודו ובעצמו כאלוהים, אינו יכול לדעת מה קורה מצידו של אלוהים, וממילא כל הרעיון העוסק ב”מצידו” אינו אלא תפיסה “מצידנו”, למעט מי שהוא בעצמו אלוהים או שהגיע אל הנקודה האלוהית ויודע מה קיים שם באמת.

מדוע אין מסתפקים בקיום מעמד הר סיני כפי שהוא, ובוחרים להוסיף לו הסברים נוספים, כגון הטענה שאילולא מתן תורה לא הייתה תכלית לחיים, או השימוש ברעיון של “הוראות יצרן”?

הסיבה לכך היא, שעל בסיס ההנחה המוקדמת שישנו יוצר ושישנן הוראות יצרן, הרעיון של מעמד הר סיני מתקבל על הדעת, אך המעמד כשלעצמו אינו חזק דיו כדי להעמיד את האמונה הדתית על תילה, וזאת בגלל הבעיות והפרדוקסים שביארנו במאמר. אילו לא היינו מניחים מראש את קיומו של היוצר שנתן הוראות, היינו יכולים לפרש את מעמד הר סיני כסתם אירוע מקרי, או כניסיון של אלוהים, וכדומה.

כיצד, אם כן, יוצאים מהסבך הזה? איך יוצאים מהמלכוד שבו הכל מצידנו, ושאפילו מה שאנו מגדירים כ”מצידו” הוא בסך הכל דיבור מצידנו? כיצד נדע מה קיים מצידו של אלוהים באמת?

ישנה רק דרך אחת: שאתה בעצמך תהיה אלוהים, ואז תדע בדיוק למה הוא התכוון באמת. ואם תהיה אלוהים, אולי אף תגלה שאפילו אלוהים עצמו אינו יודע למה הוא התכוון. כדי לדעת מה אלוהים חושב באמת, על האדם לחשוב כמו אלוהים, ואת המדרגה הזו האדם ישיג ככל שיעמיק לדעת מהו אלוהים ויבין את מהותו, עד שהוא בעצמו יהיה אלוהים ויחשוב כאלוהים.

כל הסבר שיתקבל בעל פה או בכתב תמיד ישאיר מקום לספק. רק אם אדם יגיע בעצמו אל הוודאות, יוכל לדעת. הדרך להגיע לידיעה בגוף ראשון היא להיות בטוח בעצמך באמצעות חקירה עצמית, והגעה להבנה עמוקה עד שתבין מהו אלוהים בוודאות ללא שום אפשרות לטעות בכך.

אך הרי ישנם אנשים רבים המחזיקים בוודאות בנושאים הללו, מבלי שהם עצמם הגיעו לתפיסת המציאות של אלוהים?

התשובה היא שכל הוודאות שלהם מבוססת על השכל, וודאות שכליית אינה אומרת שהדבר אכן ודאי מצד האמת. כיוון שכל הוודאויות הללו קיימות בתוך השכל, אין השכל יכול להיות בטוח בהן בוודאות מוחלטת. כל דבר שמגיעים אליו באמצעות השכל משאיר בתוכו ספק כלשהו, ולכן יש צורך להגיע לוודאות גבוהה יותר, שאין ודאות למעלה ממנה. בשכל הרגיל אי אפשר להגיע לוודאות כזו, כיוון שהוא מבוסס על הנחת היסוד שישנו הבדל מוחלט בין “יש” לבין “אין”, והנחה זו אינה חייבת להיות הכרחית באמת.

ומה עם אמונה בלי שכל, או אמונה שהיא מעל השכל? האם זוהי וודאות שמעל השכל?

האמת היא שגם האמונה הזו מבוססת בסופו של דבר על השכל. אם מישהו יאמר: “אני מאמין באלוהים בלי שום סיבה”, נשאל אותו: “האם תמיד האמנת באלוהים?”. אם ישיב שלא, משמע שהייתה סיבה כלשהי שגרמה לו להתחיל להאמין, וסיבה היא עניין שכלי. ואם ישיב: “תמיד האמנתי באלוהים”, נשאל אותו: “האם אתה מבין את המשמעות של המילים הללו?”. אם הוא מבין את המשמעות, הרי שזהו שכל, ואם אינו מבין את המשמעות, הרי שהאמירה שלו חסרת משמעות לחלוטין. שכן, “שכל” פירושו עצם יכולת התפיסה והמנגנון הבסיסי שבאמצעותו אנו קולטים דבר-מה, ועם מנגנון התפיסה הזה אנו מגדירים אם מדובר בשכל או באמונה.

האם התפיסה והשכל הללו מחויבים מצד המציאות? לא, הם אינם מחויבים אלא רק אפשריים.

אם כך, כיצד נוצרת אצלנו תחושת וודאות כה חזקה? התשובה היא שתפיסת המציאות שלנו היא חצי מניפולטיבית, היא מייצרת אצלנו תחושה פנימית של וודאות, אך זוהי רק תחושה ולא הוודאות האמיתית כשלעצמה.

השאלה הזו היא שאלה כללית ורחבה: היא דומה לשאלה “אם אין הבדל אמיתי, מדוע אנו מבדילים?”, והיא דומה גם לשאלה “אם אין באמת קיר, מדוע אני חושב שיש קיר?”, או “אם הכל עשוי מכלום, כיצד אני רואה את הקיר?”. ואם הכל סובייקטיבי, כיצד אני רואה ותופס את המציאות כאובייקטיבית? זוהי קושיה כללית הבאה לידי ביטוי גם למציאות שבה קיימת תחושת ודאות במקום שבו, מצד האמת, אין ודאות כלל.

לסיכום, יש להבין תחילה את המושגים הבסיסיים ביותר, ורק לאחר מכן לעמוד על ההבדלים ביניהם. המושגים הבסיסיים הם “אלוהים” ו”לא אלוהים”, ולאחר מכן יש להבין את התפיסה של אלוהים לעומת התפיסה האנושית, ורק לבסוף את ההבדלים הקיימים ביניהן.

חמשת ההבדלים לפי רבי נחמן מברסלב

רבי נחמן מברסלב תיאר באופן מדויק כיצד נראים הדברים מצידו של אלוהים, כלומר, כיצד אלוהים תופס את המציאות וידיעתה. בליקוטי מוהר”ן, חלק א, תורה נג, הוא מונה חמישה הבדלים יסודיים שבין מדעו של הבורא למדענו אנו:

“וְאֵלּוּ הֵן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שֶׁנִּבְדָּל מַדָּעוֹ מִן מַדָּעֵנוּ:

הָרִאשׁוֹן, שֶׁבְּמַדָּעוֹ הָאֶחָד יוֹדֵעַ יְדִיעוֹת רַבּוֹת, וְאֵין רִבּוּי בְּמַדָּעוֹ.

הַשֵּׁנִי, יוֹדֵעַ הַדְּבָרִים קדֶם הִמָּצְאָם, אֲפִילּוּ כְּשֶׁאֵאין לָהֶם הֲוָיָה כְּלָל.

וְהַשְּׁלִישִׁי, שֶׁמַּדָּעוֹ מַקִּיף דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם תַּכְלִית.

וְהַרְבִיעִי, שֶׁאֵין שִׁנּוּי בִּידִיעָתוֹ וְאֵין שִׁנּוּי כְּשֶׁיּוֹדֵעַ הַדָּבָר בְּכחַ, וְאַחַר כָּךְ שֶׁבְּפֹעַל.

וְהַחֲמִישִׁי, שֶׁיְּדִיעָתוֹ אֵין מוֹצִיא הַדָּבָר מֵאֶפְשָׁרוּתוֹ”.