פרשת ויחי מתארת את ברכת יעקב אבינו לבניו לפני מותו. הכתוב מנסח זאת בלשון כפולה ולכאורה סותרת, איש כברכתו, בלשון יחיד, וסמוך לכך, ברך אֹתם, בלשון רבים.
אבן עזרא מסביר שיש כאן שני תהליכים שונים. איש כברכתו פירושו שכל שבט קיבל ברכה מיוחדת המתאימה לו, ליהודה את הגבורה, לנפתלי את המהירות. אך ברך אֹתם, בלשון רבים, מתאר תהליך נוסף, שבו כל שבט קיבל גם משהו ממה שהיה שייך לזולתו, יהודה קיבל מעט מהמהירות של נפתלי, ונפתלי קיבל מעט מהגבורה של יהודה.
המוסר העולה מכאן נוגע ליחס הראוי בין שבטים, מחנות ומסורות גם בימינו. מצד אחד, כל מסורת צריכה למצות ולפתח את מה שייחודי לה, את הכישרון והדרך שהוענקו לה. זהו התהליך של איש כברכתו.
מצד שני, נדרש גם תהליך משלים, שבו כל מסורת פתוחה לקבל ולהתעשר ממה שיש למסורת האחרת, מבלי לוותר על זהותה שלה. רק שילוב של שני התהליכים הללו, מיצוי הייחוד וקבלת השונה, מביא לברכה שלמה.
