השיעור הראשון בסדרת שיעורי הזוהר עוסק בפסוק המתאר את קיבוץ המים למקום אחד בבריאת העולם, ומראה כיצד הזוהר קורא בפסוק זה רמז לשני סוגים של ייחוד: ייחוד עליון וייחוד תחתון.
הייחוד העליון הוא, לפי ההסבר, האחדות הגדולה, המקיפה והשלמה, ואילו הייחוד התחתון הוא אחדות קטנה יותר, חלקית וחסרה. המצב המתוקן והרצוי, כך מבהיר השיעור, הוא חיבורם והתאחדותם של שני סוגי הייחוד הללו זה בזה.
ההבחנה הזו מתבטאת הלכה למעשה בשתי אמירות מוכרות בתפילה. הייחוד העליון מיוצג בפסוק שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד, הנאמר בקול רם. הייחוד התחתון מיוצג בפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הנאמר בלחש בשל החיסרון הטמון בו. המצב האידיאלי, כפי שממחיש יום הכיפורים שבו נאמר גם פסוק זה בקול רם, הוא שהייחוד התחתון יתעלה ויתחבר עד כדי כך שגם הוא ייאמר בגלוי ובשלמות.
